כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פתח את הדלת

    19 תגובות   יום ראשון, 13/4/08, 08:09

    על מוסר ואי-דואליות

    שיחה עם רות גולן ועמיר פריימן    

     

     

    אדמיאל: אני רוצה לדבר כאן על הדתות מנקודת מבט הוליסטית, מעין מבט-על תיאולוגי. אני יכול להסביר זאת בעזרת משל המפה. אם השאלה שלפני היא איך להגיע לבית מסוים ברחוב מסוים, אני צריך מפת רחובות מקומית. אבל אם אני עולה למעלה ורואה את כל העיר, ומבין איך אדריכל העיר בנה אותה, אני יכול לפתור את אותה שאלה ספציפית, של איך להגיע מרחוב לרחוב, בצורה אחרת לגמרי. כי הרי יש לי עתה מפת-על.

     

    רות: איך מפת-על כזו עובדת בתיאולוגיה?

     

    אדמיאל: בואו ניקח לדוגמה שאלה גדולה, שאלת המיניות בחיי האדם. איך אנחנו מסתכלים ממבט-על על כוח הרבה יותר גדול מאיתנו, בעוד אנחנו במעין מבוך עכברים שהוא הטבע? אני מכיר שלוש גישות שמסתכלות על שאלת המיניות ממבט-על ושואלת שאלות כמו למה יש בכלל זכריות ונקביות בתוך הטבע: הגישה הביולוגית האבולוציונית, שרואה את ההתפתחות של הכוח הזה מקדמת דנא, מהאמבות או אפילו לפני כן, זה היבט אחד. ההיבט השני הוא הפסיכואנליטי, שברור כיצד הוא מסתכל על כך ממבט-על. וההיבט השלישי הוא התיאולוגי, כלומר הדרכים בהן הדתות ניסו להתמודד ממבט-על עם שאלת המיניות.

    מבחינה תיאולוגית, ביחס למין ולגוף בכלל יש שתי עמדות בסיסיות: הדואליסטית והמונותיאיסטית. קל יותר לדבר על הדואליסטית, שהמייצג הקלאסי שלה הוא פאולוס במכתבים שלו בברית החדשה, אם כי גישה זו היא כמובן לא המצאה של פאולוס. היא מתחילה בימים מאוד קדומים, מתגלגלת בצורות שונות אל תוך היהדות בכמה כיתות, ואחר כך לנצרות דרך פאולוס.

    ההנחה הבסיסית בגישה זו היא שבעולם פועלים שני כוחות פחות או יותר שווים, אלוהים והשטן, ושתמיד קיים מאבק בין טוב ורע. כתוצאה מכך אצל פאולוס הגוף שייך לשטן, והנפש שייכת לאלוהים, וכל איווי (desire), המנוע של החיים, בין אם זה כסף או אוכל או מין, שייך לשטן. אנחנו יכולים לראות את זה בבירור בעובדה הפשוטה שפאולוס קורא לכל בני האדם להיות נזירים. והרי ברור: אם כולם יהפכו לנזירים זה סופו של העולם, אבל מבחינתו זה לא רע, כי העולם הזה הרי ממילא שייך לשטן וביטול העולם הוא בעבורו חיים באלוהים.

    ההבנה של התפיסה הדואליסטית עוזרת לנו לקלוט מהו המונותיאיזם הטהור, שהוא הרבה יותר קשה להבנה. אני קורא לו "הפרוייקט היהודי", בעקבות בובר. אני רק רוצה להבהיר שאני לא מדבר על היהודים במובן הסוציולוגי של המלה, ולא על הרבנים במובן הפופולארי של המילה. היהדות במובן הפופולארי מאוד התרחקה מהמונותיאיזם הטהור, אבל קיים איזה רובד שכל הזמן חותר ומנסה להמשיך את הקו הזה, מעין עילית, כמו שבנצרות יש את פרנציסקוס הקדוש ואחרים שממשיכים קו של עילית רוחנית.

     

    עמיר: אז מדוע אתה קורא לו "הפרויקט היהודי"? מה יהודי בו?

     

    אדמיאל: הוא "יהודי" כיוון שהיהודים עסקו בשאלה הזו באופן אובססיבי לאורך כל ההיסטוריה. אבל עם זאת, שוב, המונותיאיזם הטהור נשמר רק על ידי עילית רוחנית, והסיבה לכך היא שאת המונותיאיזם הרבה יותר קשה להבין מאשר את הדואליזם. הרובד הפופולארי תמיד חושב במושגים של טוב ורע, שחור ולבן. כך פועל המוח שלנו – בצורה בינארית.

    לפי תפיסה זו הבעיה היא לא בגוף. הגוף הוא תמים לגמרי. תן לו לאכול ולשתות ודי בכך, מה רע בגוף? תסתכלו על בעלי חיים: מה רע במה שהם אוכלים? זה אנחנו שאוכלים בניגוד לטבע, מעשנים, הורסים לעצמנו את הגוף. בעלי החיים לא יעשנו. אז איפה הגורם הזה, המשהו האחר? החכמים דיברו על האגו, ולא הגוף, כמרכז הבעיה. הם מיקמו את הבעיה באותו חלק דמיוני, שלא קיים לא בגוף ולא בנפש, אלא באגוצנטריות שלנו. אותה ישות היא היא שיוצרת את ההיצמדות, את הקישורים והדימויים. למשל – העישון יעשה אותי יותר גברי. זו ישות לא ממשית שעומדת בסתירה לטוב, ובגללה אנו צריכים תיקון. זהו החלק הבעייתי שבמציאות חיינו, ולא הגוף או הנפש כשלעצמן.

     

    עמיר: הטבע תמים והשלילי הוא רק המצאה שלנו. זה נשמע דומה מאוד לבודהיזם, גם שם מדברים על כך שהבעיה היחידה היא האגו.

     

    אדמיאל: זה באמת נשמע כמו הדרשה הראשונה של הבודהא, אבל יש כאן הבדל מאד מעניין. הבודהיזם, אף על פי שדיבר על האגו, נשאר קרוב לדואליזם בכך שהוא רואה את העולם הזה ביסודו כרע, ואת ההתרחקות ממנו כדרך להגיע לטוב. לעומת זאת, התפיסה של הפרויקט היהודי מתנגדת לכך, העולם הזה לפי תפיסתה הוא כולו חיובי, והשאלה היא רק איך – איך אתה חי אותו. ברגע שאתה מוציא מהתמונה את האגו נעלמת הבעיה. בתפיסה זו יש חיוב מוחלט של החיים, והשאלה היא רק איך לחיות בעולם הזה באופן נקי בלי האגו.

     

    עמיר: אבל זו בדיוק השאלה גם בבודהיזם. אז למרות ההבדל בגישה, בשורה התחתונה המסקנה היא זהה...

     

    אדמיאל: מה שיגיד הבודהיזם הוא שתהליך ההתנתקות מהאגו מתחיל ממדיטציה, שבסופו של דבר תביא אותך לנירוונה, שהיא ראייה טהורה. אז תראה את המציאות כמו שהיא, וכשתגיע לשם גם תתנהג באופן אתי. טוב, כמובן שיש גם את מערכת המצוות הבודהיסטיות הבסיסיות, שעל האדם לנהוג לפיהן בכל מקרה, אבל העיקר הוא שהאדם יגיע לנירוונה, יראה את המציאות נכונה, ואז ממילא לא יהיה רע. לפי תפיסתם בסופו של דבר האתיקה תבוא אך ורק כשהאדם יהיה נקי, כשיגיע לנירוונה. אחרת אנחנו בחושך, בסמסרה.

    לרבנים, לעומת זאת, השאלה החשובה הייתה מה אתה עושה עם ההמון, כשאין נירוונה. והתשובה שלהם הייתה מאוד מעניינת. התשובה נוסחה בצורה החדה ביותר על ידי שני הוגים מודרניים – בובר ולוינאס. שניהם טוענים שהמסר הנכון לאדם הוא: שכח מהנירוונה, עזוב את המדיטציה וההתנקות, העיקר הוא: פתח את הדלת לזולת. פתח את הדלת – אלו הן למעשה, בגילום מסוים, ההוראות המעשיות של ההלכה.

    רוב האנשים לא יגיעו למצב של ניקיון מהאגו, כולל אני, אבל זה בכלל לא צריך לעניין אותי. אם זה יבוא זה יבוא, אבל מה יהיה עד אז? אם אומר: אני לא יכול לעשות כלום עכשיו כשאיני מואר, לכן אלך להודו ואשב באשרם עד שאהיה מואר. ומה עד אז? אני יש לי ילדים, יש לי הורים זקנים שאני צריך לטפל בהם, ואני לא יכול להגיד להם שאטפל בהם כשאהיה מואר. עד אז הם כבר לא יהיו כאן. המצוקות שסביבי הן מצוקות אמיתיות.

     

    רות: החוקר רוברט גודווין טוען שהיהודים היו השבט הראשון שהתייחס בכבוד ובאנושיות לנשים ולילדים. האם אתה רואה קשר בין המעבר למונותיאיזם לבין שינוי באתיקה?

     

    אדמיאל: ממה שאמרתי אתם יכולים לראות שמדובר כאן בתיאולוגיה אחרת ובאתיקה שונה לחלוטין. באתיקה זו, העיקרון הוא: בעקבות המעשים משתנים הלבבות. לוינאס מנסח את זה באחת השיחות היפות ביותר שלו, בשיחה "הפיתוי של הפיתוי", בה הוא בעצם הוא פונה לסארטר ודרכו לעולם המערבי ואומר: אתם רוצים להבין ואחר כך לעשות. מי שרוצה קודם להבין את יסודות האתיקה – לעולם לא יפתח את הדלת. מישהו נוקש בדלת אבל אני עכשיו לומד – מנסה להבין את ההיגיון הפילוסופי של חוקי האתיקה, מנסה להבין למה אני צריך לפתוח את הדלת לזולת, אני עסוק. הרעיון של לוינאס הוא שאם מישהו נוקש בדלת, קודם כל עליך לקום ולפתוח את הדלת. אחר כך תטפל ברעיונות, בהבנות שלך: בפילוסופיה, בתיאולוגיה, באתיקה. בעולם המציאות בו אנו חיים אין זמן וזה לא מעניין או חשוב לטפל בסוגיות הללו. הן תמיד, אומר לוינאס, רק תירוץ כדי לא לפתוח את הדלת.

     

    עמיר: מניסיון החיים שלי זה מאוד נכון. התשובות האתיות האמיתיות מתגלות רק בעקבות המעשים, ולא להפך.

     

    אדמיאל: זה הניסוח של "חובת הלבבות": אחרי המעשים נמשכים הלבבות. במלים מאוד פשוטות, כשאתה פותח את הדלת אתה רואה את אלוהים. אתה רואה את אלוהים כי הוא תמיד נכנס עם העני. לכן העניין הוא רק לפתוח את הדלת כל הזמן, ככל שאנחנו יכולים.

     

    רות: זה נובע מכך שאם הכול אחד אז אין הפרדה, אין הבחנה ביני לבין העולם, ביני לבין אלוהים.

     

    אדמיאל: החובה האתית לפתוח את הדלת נובעת מהתפיסה המונותיאיסטית. כי אם אנו מזהים את הבעיה לא בגוף ולא בנפש אלא באגו, בפנטזיה ובהיצמדות, אז עומדות בפנינו שתי דרכים. הדרך של בודהא היא להגיד, חבר'ה, לכו למנזר, שבו שם, ובסוף אחרי עשרים שנה אולי תצאו מוארים ואז תעזרו לקהילה. הדרך היהודית היא הצעה אחרת, ואני לא אומר שהיא יותר טובה או פחות טובה. זו הצעה שרואה דחיפות בפתיחה של הדלת לזולת, בפגישה עם הזולת. אני לא מואר והוא לא מואר אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לעשות בתוך המפגש הזה בכנות. זה תמיד קשור בכנות, כי אז משהו נפתח. בובר מדבר על ההקפה או החיבוק של האחדות. משהו מקיף את השניים והם כבר לא שניים. הם הופכים להיות יחידה אחרת לגמרי.

     

    עמיר: אתה מדבר על שלוש אלטרנטיבות רוחניות-אתיות, שמיוצגות על ידי הנצרות, הבודהיזם והיהדות. האם אתה רואה אותן כשלוש אופציות שנמצאות על אותו מישור, או שיש היררכיה ביניהן?

     

    אדמיאל: אני מאד אוהב את השיטה הקבלית שמדברת על ספירות ובחינות. אני חושב שלכל אדם מתאים משהו אחר ולכל תקופה מתאים משהו אחר. אני רואה את העולם הרוחני כסופרמרקט גדול, ואני בדעה שכל אחד ייקח מה שהוא צריך לתקופה מסוימת של חייו מתוך הסופרמרקט הגדול הזה.

    למשל, חלק גדול מחיי הראשונים, עוד כשהייתי בעולם הישיבות, הייתי פאוליני. ראיתי את העולם באופן דואליסטי. אני גדלתי בבית כזה, וזה התאים לי. זה היה חלק מחיפוש מסוים, וזה היה נכון לאותו זמן, אבל אז הגיע הזמן למה שיותר נכון היום. שלב הביניים שלי היה בודהיסטי, ועבר גם דרך קרישנמורטי, וגם זה קרה כמהלך טבעי. אבל אני לא רואה את זה כהתפתחות הירארכית. ודווקא בשלב הנוכחי חזרתי בצורה עמוקה מאוד אל היהדות. לא אל יהדות המרשמים ההלכתיים – אם כי אני בטוח שלאנשים רבים יש במערכת הזאת קירוב אמיתי לחיים הרוחניים. למה חזרתי? כי הבנתי לפתע שהציווי היהודי העמוק ביותר הוא המצווה שעולה מכל רגע ורגע בחיים. שאין רגע פנוי ממצווה במובן הפשוט ביותר של המילה, כפי שאמרו חסידי הבעל שם טוב: זאת מצווה, או הוראה, שאם אינך מתחמק ממנה אתה יודע בדיוק נמרץ מה היא תובעת ממך לעשות. היא תמיד תובעת שתתפנה אל האחר ש"נוקש על הדלת" שלך. המצבים יכולים להיות מורכבים אבל ההוראה, המצווה, כשמקשיבים באמת, היא הוראה ברורה לגמרי. היא ציווי מדויק. זהו בעצם ציווי הלכתי – וכאן אני רואה את מקורה הקדום של ההלכה, לפני שנהייתה למעין מרשם כללי.

    אני רואה היום יותר ויותר שמי שגורם לערפול, לאי בהירות, מי שתמיד מוצא תירוצים שלא לפתוח את הדלת – זה תמיד האגו שלי. הוא שמחפש דרכים שונות שלא לקיים את הציווי הנשמע. זהו בעיני המובן של המילה "עבירה". וזוהי בעיני כל היהדות, כול כולה, על רגל אחת – שהיא הרגל היחידה בעצם, ומכאן ואילך אין יותר מה ללמד אלא לעשות. מכאן פשוט צריך להיזרק אל החיים ולנהוג לפי הקול הנשמע "מעבר לגבו של האגו" בכל סיטואציה.

     

    עמיר: האם אתה אומר שאתה לא רואה את המעברים האלה כהתפתחות והתקדמות אלא רק כמעבר בין אלטרנטיבות שוות בערכן?

     

    אדמיאל: זה מורכב. מצד אחד אני רואה כאן התפתחות לקראת משהו גבוה יותר, ומבחינה זו היהדות מציבה אידיאל תיאורטי גבוה יותר. אבל זו גם שחצנות וגם לא נכון לומר לאדם שעליו ללכת לשם כי המקום ההוא "גבוה יותר". יש דרכים שונות ושבילים שונים, ו"הגבוה יותר" הוא תמיד אינדיבידואלי ותלוי במקום שממנו אנו יוצאים לדרך. וזה תלוי גם בתקופות בחייו של האדם. בכלל, המילה "גבוה" היא מילה מאוד מטעה בהקשר הזה. אין שום צורך לשאול מה גבוה יותר, שזאת שאלה הנובעת מהשוואה שיוצרת היררכיה, אלא מה נכון יותר ברגע מסוים, מה יסייע לנו לפתוח את עצמנו אל הזולת.

     

    רות: אבל מבחינתך, האם בחיים שלך יש התפתחות?

     

    אדמיאל: מבחינתי יש בהחלט כיוון של התפתחות וגם הירארכיה מסוימת. אני רואה בחיים שלי התפתחות מתפיסה של טוב ורע לתפיסה של יותר גוונים, והתפתחות מנמוך לגבוה. אבל זה דבר מסוכן מאד לומר, ומאוד חשוב לי להדגיש שפגשתי אנשים הרבה יותר "גבוהים" והרבה יותר נקיים ממני שלעולם למשל לא יצאו מהנצרות. באופן אינטואיטיבי הם הגיעו לאיזו נקיות והם עוזרים לזולת וחיים במאור פנים עם הכול מבלי שהם בתוך התיאוריות. אני מאוד מאוד נזהר מתיאוריות, יש להן מקום מאד מוגבל.

     

    עמיר: אני מסכים לגמרי עם מה שאתה אומר, ועם זאת אני חושב שהדחף הרוחני מטבעו דוחף אותנו לעבר משהו גבוה יותר, אמיתי יותר, אחדותי יותר.

     

    אדמיאל: מבחינה תיאורטית כן. בדומה למישור ההתפתחות הפסיכולוגית. מבחינת התיאוריה אני מסכים שיש הירארכיה והתפתחות. אבל בניגוד למה שיוצא מכל השיחה הזו, אני מאד נזהר מההנחה של אחד לאחד בין התיאוריה למציאות. התיאוריה חשובה מאד, חשוב להבהיר את התיאוריות הרוחניות בצורה רציונאלית, מחקרית, מסודרת. אבל המציאות הרוחנית מפתיעה, ולא תמיד עובדת לפי התיאוריות.

    אם למשל הייתי שומע הרצאה לפני עשרים שנה והמרצה היה אומר "פתח את הדלת", זה היה נשאר בגדר מילים. לוקח זמן עד שהמעשים, ש"פתיחת הדלת לזולת", פעם אחרי פעם, מביאה להבנה אמיתית. ההשתנות היא סוד, והסוד הזה קשור לפסוק שאני אוהב להשתמש בו, "שלח לחמך על פני המים". מי שרוצה לראות תוצאות אחד לאחד לא יראה. אבל אם אתה שולח את לחמך על פני המים, ברבות הימים תמצאנו, כמו שכתוב בקהלת. אבל אז זה לא אתה. אתה יכול רק לפתוח את הדלת הסגורה. משהו יקרה. זו זריעה שלא לשם קבלת שכר.

    המפתח אינו התיאוריה. המפתח הוא המעשים האלה. לא בזה שנשב ונדבר בבית קפה, או שאני אכתוב ספרים. המפתח הוא בדברים הקטנים שאף אחד לא רואה. במפגש עם הזולת. ברכה אמיתית ניכרת בכך שאדם רואה פתאום אור בכל הכיוונים בהם הוא הולך. שפניו מאירות.

     

       
    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/08 01:33:

       יאיר, אני לא כל כך מבין את ההגיון הויזואלי של הדברים שמוצגים כאן במסך הזה. רציתי רק להעיר שהתשובה שלי לדבריך שובצה יחד עם התוספת שהוספתי בפעם הקודמת לדברי. אדמיאל

      צטט: יאיר, ניו יורק 2008-04-17 19:36:30

      תודה על התשובה, אך לצערי השאלה בעיקרה עדיין בעינה עומדת... יתכן שלא נוסחה מספיק ברור, ויתכן שהיא נמצאת מחוץ לתחום הדיון שלך... דיברת על מפת על, אך מייד ציינת שלוש מפות שונות, האבולוציונית, הפסיכואנליטית, והתאולוגית. התשובה שלך (ושל בובר) נמצאות בקואורדינטות התאולוגיות, אך אני (כמו כל אדם) לא נמצא רק שם, אלא גם, בוזמנית, במפה הפסיכואנליטית (הרגש, להבדיל מהרוחניות), ובמפה האבולוציוניות (האדם כחיה). השאלה שלי היתה האם העמדה התיאולוגית מדברת עם הגישות האחרות רק מלמעלה, או מוכנה לנהל דיאלוג אמיתי, שיוויוני, עם החיה האנוכית, הברוטלית שבאדם, עם הדיוניסוס הפאגאני, עם האיד של פרויד האתיאיסט...

       

        22/4/08 01:21:

       רחל, נדמה לי שבתשובתי ליאיר הבאתי כמה דוגמאות לדברי. ובעצם את מבינה שאי אפשר להביא בכלל דוגמא מתוך מאורעות החיים - כי גם אם אקח, למשל, דוגמא של אדם שמעניק הרבה לבני אדם אחרים - זאת לא תהיה דוגמא ראוייה, ומדוע? משום שאיש מאיתנו לא יכול לדעת אם הנתינה שלו באה מתוך הראייה של האחרים או שהוא כלל לא רואה אדם אחר והוא זקוק לנתינה לאחרים רק בגלל איזה צורך פסיכולוגי שלו. כיוון שאנו מדברים כאן על ראיית האחר כסובייקט ולא כאובייקט - הרי אי אפשר לבדוק את זה בכלים חיצוניים. רק אנחנו יוכלים לדעת על עצמנו (וגם זה בקושי רב - בגלל הנטיה שלנו לרמות את עצמנו ולהעניק לעצמנו קרדיט על מה שלא מגיע לנו) אם אנו רואים את הזולת או עיוורים לזולת. 

      במילים אחרות: אי אפשר להביא דוגמא למעשה שמוכיח שהאדם העושהו הוא עניו - כי ענווה זה דבר המסור ללב - ואיש לא יכול להיווכח בכך מבחוץ. 

      אדמיאל 

      צטט: רחל הפסיכולוגית 2008-04-19 10:29:14

      אדמיאל שלום,

      קודם כל תודה על הדיון המעניין שפתח בפני הבנות ושמות שאיני מכירה מספיק טוב.

      הערה קטנה בנוגע לבודהיזם: ממה שאני הבנתי הבודהיזם לא גורס דווקא התבודדות ארוכה במדיטציה. מסורות בודהיסטיות ( שהן יותר מגוונות ממה שנדמה, לא מדובר במקשה אחת) במזרח מדגישות יותר את הנתינה לזולת, עוד לפני העיסוק במדיטציה.

      אבל זו רק הערה. לי יש שאלות נוספות אליך, והן:

      1. עדיין חסרות לי דוגמאות על יישומים בחיי יומיום ל"פתיחת הדלת" הזו שאתה מדבר עליה. הסבר טיפה יותר בעזרת דוגמאות מחיי היום-יום, זה ממש יכול לעזור. לי, לפחות.

       

        22/4/08 01:13:

       יאיר, נדמה לי שכן הבנתי אותך ושדברי כאן כן נוגעים בשאלה שאתה מעלה (אם כי נכון שלא עניתי ישירות). אבל אולי לא ניסחתי זאת ברור - אנסה לומר זאת בצורה אחרת שתיגע בצורה ישירה יותר במה שאתה מעלה.

      לפי הבנתי אנחנו חיים במישורים שונים לחלוטין - וזאת היא עובדה יסודית: הפיצול של חייו הנפשיים של האדם. אם נרצה למפות את החיים הפנימיים שלנו נמצא כמדומני שלושה חלקים: החלק היצרי, החלק הנפשי (המישור הפסיכולוגי), והחלק הרוחני. 

      כל מישור כזה הוא פלנטה בפני עצמה ואין מלכות נוגעת בחברתה בדרך כלל. באופן הרגיל כשאנחנו שרויים בפלנטה של התאווה למשל לא יעזור שום ניתוק שכלתני (איזו הבנה רציונלית, מוסרית וכדומה) שירצה למנוע אם  זה יגיע מהמישור הפסיכולוגי או מהמישור הרוחני.

      היצר כלל לא יכול לשמוע שום נימוק. הוא פשוט רוצה. רוצה חזק מאוד. ואין נגיעה בין הרצון למחשבה הרציונלית או לאמפתיה הרוחנית.

      עובדה זאת, של הפיצול, היא בדיוק הנושא המרכזי המטריד את בובר.

      השאיפה שלו היא לאחד את הפלנטות הללו. והעמדה הרליגיוזית, עמדת המאמין, היא בעיניו זו היחידה שיכולה לעשות זאת.

      החיים עם האלוהי משמעם שהאדם משתדל ככל יכולתו לחיות גם את שני המישורים האחרים בזיקה של אמפתיה לזולת (הזולת יכול להיות הטבע, בני האדם או ה"מצויים הרוחניים" כפי שבובר מכנה אותם).

      כשהאדם חי עם בת זוגו (או בן זוגו) באמפתיה המין הופך להיות כלי בו הם "מדברים" זה עם זה. זה בעצם כלי הרבה יותר עמוק מאשר דיבור רגיל. המין הופך למעין כלי ניגון ששניים מנגנים בו ביחד.

      כאשר זה קורה - זה קורה כיוון שכל אחד חי את המיניות לא במעגל הסגור של דחפיו האגוצנטריים המניעים אותו -

      כי אם זאת: כל אחד מבני הזוג "רוכב" על הדחפים הללו כדי לנוע באופן גופני - אבל בסופו של דבר הוא מצליח לראות את הזולת שאיתו - ולהפוך בו-בזמן מ"לוקח" ל"נותן".

      מיצור אגוצנטרי לעילא שעבורו בן או בת הזוג הם אובייקט בלבד - ליצור שמסוגל "למות" לרגע לצרכיו האגוצנטריים ולהתמסר לנתינה לזולת שאיתו.

      גם אם הנתינה איננה מושלמת אין זה חשוב - חשובה הכנות וההפתיחות זה לזה בעת המפגש.

      "מפגש" כולל אם כן הכל, כל מגע עם הזולת שיש בו הקשבה למקומו של האחר וכנות מצד המשתתפים בו - ואזי הוא מפגש עם שבו שורה האלוהי בין השניים.

      לכן, בנוגע לשאלתך:

      אשר למין - תשובתי ברורה עתה (אני מקווה), ואשר לרוע - כאן בדיוק "טמון הכלב" - ועל כן דיברתי לעיל על "מצווה הבאה בעבירה" - עבור בובר הרוע כלל לא קיים כיישות בפני עצמה - קיימים רק מצבים שבהם מתגלה הרוע, שהם מעין טעויות הנובעות משימוש לא נכון בכלים שניתנים לנו.

      אבל המצאת השטן היא המצאה דמיונית שאין לה שום קשר למציאות.

      כשאדם חי בפתיחות הזאת לזולת אין דבר שהוא רע מיסודו, מטבע בריאתו - ואין כל רע יכול להתגלות בעולמו כמציאות ממשית (אי אפשר לומר על שום יצור אנושי למשל שהוא נולד "רע" ושייך ל"בני החושך" כמו בכתות מדבר יהודה או בקלוויניזם).

      זה נכון שתמיד קיים ויתקיים במידה מסויימת הצורך האנושי להשתמש במינון מסויים באחר כחפץ (כי רק האל עצמו הוא האתה המוחלט) - אבל כיוון שהפרפקציוניזם כשלעצמו הוא טעות שבאה מהיהירות שלנו - אנחנו יכולים לקבל גם עובדה זאת, של חוסר השלמות שלנו - בענווה.

      לכן אין מנוס מלשוב אל נקודת המפתח לכל מה שאנו מדברים עליו: הענווה.

      כשאדם חי בענווה הוא חי בפתיחות לעולם בכלל ולזולת בפרט - ואזי הוא חי באותה אחדות שעליה דיברתי לעיל (שמשמעה: הרוע לא קיים כלל).

      וכשהוא נפוח מיהירות הוא שרוי לעולם בעיוורון - ואז כמובן נגזר עליו אותו פיצול (שיוצר את אשליית קיום הרוע - אך אין זה רוע הקיים במציאות בגלל איזה "שטן" דמיוני - אלא עיוורון, בורות, הם שיוצרים סיטואציות שבהם בני האדם נוהגים באחרים כחפצים כל ימי חייהם ואינם רואים שהם נתונים בסך הכל בידיו העריצות של ה"אגו" שלהם ללא מידה מינימלית של חופש).

      אני מקווה שהפעם הסברתי עצמי ברור יותר וקולע יותר לשאלות שהצגת. 

      אדמיאל 

      צטט: אדמיאל קוסמן 2008-04-17 18:17:25

      יאיר, שכחתי להוסיף שכל מה שנאמר לעיל חל כמובן על הנושא ה"מדליק" ביותר (גם במובן זה שהוא מרגיז ו"שורף" את רוב אנשים האידיאולוגיים - [לא הדיאלוגיים!] - הכי הרבה באש הכעס והקנאות כי הם אינם יכולים לסבול זאת - וגם במובן זה שהוא האור העליון ביותר של האהבה) דהיינו המיניות.

      מי שחי בנתינה ופתיחות לזולת והוא בדיאלוג עם האתה הניצחי (האל בשפה של בובר) שומע את שאלת האל אליו במצבים האלה כמו בכל תחום אחר - ומשיב במעשה - גם בתחום הזה ללא כל רתיעה.

       

        21/4/08 10:59:
      המפתח אינו התיאוריה. המפתח הוא המעשים האלה. לא בזה שנשב ונדבר בבית קפה, או שאני אכתוב ספרים. המפתח הוא בדברים הקטנים שאף אחד לא רואה. במפגש עם הזולת. ברכה אמיתית ניכרת בכך שאדם רואה פתאום אור בכל הכיוונים בהם הוא הולך. שפניו מאירות
      ויותר ממלים הכי חשוב
      רוחניות מעשית
      תודה

      אדמיאל שלום,

      קודם כל תודה על הדיון המעניין שפתח בפני הבנות ושמות שאיני מכירה מספיק טוב.

      הערה קטנה בנוגע לבודהיזם: ממה שאני הבנתי הבודהיזם לא גורס דווקא התבודדות ארוכה במדיטציה. מסורות בודהיסטיות ( שהן יותר מגוונות ממה שנדמה, לא מדובר במקשה אחת) במזרח מדגישות יותר את הנתינה לזולת, עוד לפני העיסוק במדיטציה.

      אבל זו רק הערה. לי יש שאלות נוספות אליך, והן:

      1. עדיין חסרות לי דוגמאות על יישומים בחיי יומיום ל"פתיחת הדלת" הזו שאתה מדבר עליה. הסבר טיפה יותר בעזרת דוגמאות מחיי היום-יום, זה ממש יכול לעזור. לי, לפחות.

        17/4/08 19:36:
      תודה על התשובה, אך לצערי השאלה בעיקרה עדיין בעינה עומדת... יתכן שלא נוסחה מספיק ברור, ויתכן שהיא נמצאת מחוץ לתחום הדיון שלך...  דיברת על מפת על, אך מייד ציינת שלוש מפות שונות, האבולוציונית, הפסיכואנליטית, והתאולוגית. התשובה שלך (ושל בובר) נמצאות בקואורדינטות התאולוגיות, אך אני (כמו כל אדם) לא נמצא רק שם, אלא גם, בוזמנית, במפה הפסיכואנליטית (הרגש, להבדיל מהרוחניות), ובמפה האבולוציוניות (האדם כחיה). השאלה שלי היתה האם העמדה התיאולוגית מדברת עם הגישות האחרות רק מלמעלה, או מוכנה לנהל דיאלוג אמיתי, שיוויוני, עם החיה האנוכית, הברוטלית שבאדם, עם הדיוניסוס הפאגאני, עם האיד של פרויד האתיאיסט...  
        17/4/08 18:17:

      יאיר, שכחתי להוסיף שכל מה שנאמר לעיל חל כמובן על הנושא ה"מדליק" ביותר (גם במובן זה שהוא מרגיז ו"שורף" את רוב אנשים האידיאולוגיים - [לא הדיאלוגיים!] - הכי הרבה באש הכעס והקנאות כי הם אינם יכולים לסבול זאת - וגם במובן זה שהוא האור העליון ביותר של האהבה) דהיינו המיניות.

      מי שחי בנתינה ופתיחות לזולת והוא בדיאלוג עם האתה הניצחי (האל בשפה של בובר) שומע את שאלת האל אליו במצבים האלה כמו בכל תחום אחר - ומשיב במעשה - גם בתחום הזה ללא כל רתיעה.

        17/4/08 17:52:

      יאיר שלום,

      לעניות דעתי אי אפשר לערבב את בובר עם שלום - זה כמעט כמו בשר בחלב. לבובר לא היתה שום בעייה עם מצווה הבאה בעבירה - הוא חי אותה כל חייו כנראה בכל רגע ורגע.

      אצל שלום זה היה אחרת. הוא אכן שאל כאן שאלה סקרנית - אבל שאלה.

      לבובר לא היתה שאלה.

      שאלה קיימת רק אם אינך מקבל תשובה מהקוסמוס. בובר מדבר רק על חיים של שאלה-ותשובה עם הקוסמוס. בכל רגע אנחנו נשאלים שאלה - האם נתחבר אל הטוב, אל האמפתיה-לאחר, האם ניכנס למפגש בלב פתוח - או שנחטוף עוד "ביס" קטן מהחיים הקטנוניים. זה לא אומר שמי שחי כך עונה תמיד נכון, אבל הוא תמיד בדיאלוג עם הקוסמוס, עם אלוהים.

      זה עולמו של בובר.

      זה לא העולם שעליו מדבר שלום.

      מבחינה זאת ברור שלבובר הכל - כל פעולה בכל רגע ורגע היא מצווה כשאתה חי בלב פתוח, בנתינה לזולת. כמו שבובר מדגיש: אין שום דבר רע כשלעצמו בעולם. הכל בבסיסו טוב. יש רק מצבים רעים.

      הבחירה היא לא ממה להתרחק. מבחינת המאמין אם הוא מאזין לשיר של לד זפלין או לפיוט של רבי שלום שבזי זה בדיוק אותו דבר. בשניהם הוא יכול לשמוע את קולו של האל מדבר אליו. הוא לא צריך את השפה הדתית. להיפך, היא מפריעה ומגבילה את דבקותו באל.

      במובן זה כל פעולה היא מצווה הבאה בעבירה. כי כמעט כל פעולה שלו היא "עבירה" מנקודת הראות של השפה הדתית שמיד סוגרת כל מגע עם מה שלא מתאים לזהות שהיא מדביקה לך (כגבר, כיהודי, ככהן, כלוי וכן הלאה).

      במילים פשוטות, עבור הצדיק שעליו אנו מדברים גם שיטוט בעירום בחוף נודיסטים בקרואטיה הוא עבודת השם (אם למשל הוא עושה את זה כחסד לאשה שאיתה הוא חי והיא מאוד רוצה לחוות זאת) - לא כמשחק מילים אלא ממש כפשוטו.

      זה סוג של חווייה דתית - אבל זאת חווייה שמעטים יכולים לשמור עליה במצבים האלה כי רק אם יודעים לא להתרווח על הכיסא של הגאווה  ולהישאר בענווה גדולה כלפי כל יצור חי - הייתי אומר אפילו שפלות רוח - אפשר לחיות את החיים כך. כל טוב לך, אדמיאל

       

        17/4/08 17:09:

      מה שאתה אומר מאוד מדבר אלי. אין לי שום אי הסכמה איתך, וזה לא קורה הרבה... הרגשתי הסכמה כזאת כלפי הדיאלוג של בובר, ועוד יותר כלפי הספר שערך 'אור הגנוז'. יש עם זאת נושא בו אני מתלבט, המופיע אצל גרשום שלום: מצוה הבאה בעבירה. רואים שגרשום שלום עצמו נמשך לדמון לא פחות מאשר לטוהר.... גם פרויד (היהודי, כמובן...) נראה הרבה יותר אוהד כלפי האיד מאשר כלפי הסופר-אגו הכה יהודי... בהקשר זה, הייתי שמח לשמוע את עמדתך לגבי שתי שאלות ספציפיות:

      מהו המקום שאנו אמורים לתת לרוע בחיים שלנו, ומהו הקשר (אם בכלל יש קשר) בין רוע ומיניות.

      אני נוגע בשאלות הללו בבלוג שלי, אך יש בי מספיק צניעות (ובצדק...) לפתוח את הדלת גם לחוכמה שלך...

        16/4/08 07:05:

       

      דיוטימה

      התכוונתי לחינוך מסורתי, לא דתי, לא מסגרת

      חיצונית עם כללים נוקשים של דת וכל הכרוך

      בזה.חינוך אינטואיטיבי, כמו שפעם היה בקיבוצים.

      הילד לומר מתוך דוגמא אישית, סביבתית .

      אני, שום דת לא הייתה מצליחה להכניע את

      האינדיבידואל שלי...

      מסורת לא אמורה להיאחז בגוף מנחה. אני חושבת

      ששננו אומרים את אותו הדבר, רק במילים אחרות .

      יום עם חיוך.

       

       

       

        15/4/08 20:30:

      באופן מעשי אני הרבה פחות אופטימי ממך לגבי הערכת כוחה של המסגרת הדתית (באשר היא: יהדות, נצרות, איסלם וכו') לסלק את האגו מהאדם.

      לעניות דעתי מה שקורה הוא שהחברה הדתית (כאי סגור, כל חברה דתית או מסורתית באשר היא) מלמדת את האנשים ליצור אי קטן של עזרה הדדית בתוך העולם - וזה יפה מאוד - אבל מן הצד השני האגו נעשה במקום אגו פרטי לאגו ציבורי.

      ולכן אמנם בתוך החומות של החברה הדתית - עבורי כאינדיבידואל יהיה קשה יותר להאבק על מטרות אגוצנטריות - (זאת נחשבת בושה גדולה, למשל להיאבק על כבוד סתם ללא תירוץ דתי) אבל על כבוד האומה או על כבוד הקהילה שלי לא תהיה לי שום בעייה להאבק - ואף בקלות רבה להיות אלים (פיזית או מילולית) כלפי ה"אחר" שאיננו מקבל את עליונות האמת שלנו (שהרי הוא מסכן את החברה שלי שהיא ייצוגו האמיתי היחיד של האל עלי אדמות - ולכן אני תמיד פועל בשם האל ויש הצדקה לאלימות שלי).

      אז במקום אגו פרטי יש לך אגו של קבוצה (עד כדי מוכנות להתאבד עבור כבוד הקבוצה והמשכיותה - לזה קוראים גבורה, קידוש השם או להיות שאהיד וכדומה).

      היהדות תוכל להיות באמת דת מופת רק כשתהיה מעין שכונה לדוגמא, דת שתבין שגם אגו של קבוצה הוא אגו - וההתהדרות באתה בחרתנו כסוג מוסווה של לאומנות היא עצמה חטא.

      ברגע שהיהדות תבנה "שכונה לדוגמא" שבה המצווה הראשונה והיחידה בעצם (וכל השאר היא פירוש לה) היא הכנסת אורחים במובן העמוק שלה - המצווה לקבל את האחר כמו שהוא, שה"אחר" יהיה תמיד אורח רצוי - שיתקבל בכבוד כפי שהוא - (ושכמה שה"אחר" יותר זר - המצווה לקבל את פניו יותר גדולה, כי המשימה יותר קשה) -

      הרי אז, כשתפיסת העולם היהודית תממש את האידיאל שהאל היהודי שוכן איתנו רק כשאנו פותחים את הדלת ל"אחר" באשר הוא - ולא כאשר אנחנו מבצרים את ייחודנו ועליונותינו (הייחוד שלנו יתממש באופן פרדוקסלי רק כשנוותר על הייחוד שלנו ונפסיק לפתח את תחושת המיוחדות שלנו) - אזי נראה יהדות אחרת, שהיא באמת מופת.

      זה כמובן מטיל חשד גדול על כל תפיסת היהדות והמימוש שלה בציונות העכשווית.

      למה אנחנו מתעקשים על מדינה יהודית? מיהו בעצם יהודי? מי שנולד לרחם-אם שקיבלה את כשרות הרבנים? האם זה דומה להשגחה על כשרות המזון? על זה אנו נלחמים? או אולי אנו נלחמים על השאלה מי ינהל בעירייה את מחלקת הביוב - אם זה משה או אחמד?

      מעט מאוד חושבים אצלנו על הרקע לכל זה, מה האל היהודי באמת דורש מאיתנו - ומה המשמעות הרוחנית של היות יהודי בעולם.

      כל טוב ותודה על ההערה, אדמיאל

      צטט: דיוטימה 2008-04-15 18:09:25

      מי שקבל חינוך מסורתי בילדותו מיד יבין במה מדובר , בלי

      שאפילו היה לו מוסג למילים "פתח את הדלת". מדובר על אורח

      חיים שאדם נולד לתוכו. וכוון שלא נרכש בילדותו; אז קם ונולד

      האגו; לכן, כל כך קשה להתגבר עליו, כאשר זה כבר מושרש בנו.

      רק מוסריות פנימית גבוהה , וראיה של מפת החיים מלמעלה

      "זווית שלראשונה אני פוגשת בה" ; רק אז יתכן תיקון .

       

        15/4/08 18:09:

       

      מי שקבל חינוך מסורתי בילדותו מיד יבין במה מדובר , בלי

      שאפילו היה לו מוסג למילים "פתח את הדלת". מדובר על אורח

      חיים שאדם נולד לתוכו. וכוון שלא נרכש בילדותו; אז קם ונולד

      האגו; לכן, כל כך קשה להתגבר עליו, כאשר זה כבר מושרש בנו.

      רק מוסריות פנימית גבוהה , וראיה של מפת החיים מלמעלה

      "זווית שלראשונה אני פוגשת בה" ; רק אז יתכן תיקון .

       

       

       

       

        15/4/08 03:06:
      תודה
        14/4/08 14:55:
      תודה לכל המעורבים על המתנה שניתנה לי בקריאת הרשימה. שולח שי צנוע ומאיר במתכונת כוכב.
        14/4/08 00:24:

       

      צטט: אדמיאל קוסמן 2008-04-14 00:12:38

       העיקר כאן לדעתי הוא היחס. לא מדובר באיזו הוראה טכנית מה לעשות בכל מצב, אלא בכיוון כללי של איך אתה חי את חייך. אם אנו מכוונים את עצמנו כמה שיותר לדיאלוג שיש בו הקשבה לעולם בכלל ולבני אדם בפרט - ולא רק משתמשים בבני אדם כחפצים לשימושנו אנו חיים בכיוון הנכון.

      אני מדגיש "כיוון" כי אין כאן הוראות ברורות מה לעשות.

      אם אני מכוון את עצמי כמה שיותר להיות בדיאלוג עם כל הסובבים אותי (במידת יכולתי, לפי כוחי, זה אף פעם לא עניין פרפקציוניסטי) - אני חי חיים בעלי איכות שונה לגמרי. אולי אני אשיג פחות הישגים חיצוניים (כי אם אני מקשיב ומבין אני גם בסופו של דבר נותן ומוותר לפי העניין ולפי הסיטואציה שנוצרת) אבל מבחינה פנימית חיים כאלו הם חיים יצירתיים ושמחים.

      אך אם אהיה עסוק בניצול כל הסובבים אותי - בסופו של דבר (בטווח הקרוב) אולי אצליח להשיג הישגים חיצוניים - אבל אמצא את עצמי לבסוף ריק מכל.

      תודה על השאלה, אדמיאל 

      צטט: דana 2008-04-13 22:34:42

      אודה לך אם תסביר באופן מעשי, מה הכוונה ב"פתיחת דלת" ועשיית מצוות.

      אציג בפניך מספר דוגמאות מאד פשוטות (מהקל אל הכבד :-)

      נתינת אהבה לזולת / לזר, חיזוק ועידוד

      קבלה של האחר והשונה,

      בצוע מטלות עבור אדם חסר אונים

      או אולי , גם אחתום על משכנתא עבור אדם שניזקק נואשות לכסף.

      איפה הגבול? האם יש גבולות?

      בעבר חשבתי שנתינה היא הפעולה הכי נשגבת שניתן לעשות.

      עד שנפגעתי. לא, לא פגיעה באגו.

      פגיעה בכיס.

      תודה.

       

       

      אם אקח את תגובתך האחרונה מהפוסט הזה ואניח אותו לרגע במאמר על "איכות הסביבה"  המילים יכילו כל מה שאפשר.  הייתי רוצה להניח מושג על השולחן, המושג "איכות". כל אדם תופס את המושג אחרת, בעל תוכן אחר, לכל אחד פרוש אחר. איכות חיים, מהיא? הדלת הפתוחה הוא מושג המגדיר עבורי איכות חיים.

      גם באמנות, כהוייתה מנסה לפתוח דלת  לאחר.

       

       

        14/4/08 00:12:

       העיקר כאן לדעתי הוא היחס. לא מדובר באיזו הוראה טכנית מה לעשות בכל מצב, אלא בכיוון כללי של איך אתה חי את חייך. אם אנו מכוונים את עצמנו כמה שיותר לדיאלוג שיש בו הקשבה לעולם בכלל ולבני אדם בפרט - ולא רק משתמשים בבני אדם כחפצים לשימושנו אנו חיים בכיוון הנכון.

      אני מדגיש "כיוון" כי אין כאן הוראות ברורות מה לעשות.

      אם אני מכוון את עצמי כמה שיותר להיות בדיאלוג עם כל הסובבים אותי (במידת יכולתי, לפי כוחי, זה אף פעם לא עניין פרפקציוניסטי) - אני חי חיים בעלי איכות שונה לגמרי. אולי אני אשיג פחות הישגים חיצוניים (כי אם אני מקשיב ומבין אני גם בסופו של דבר נותן ומוותר לפי העניין ולפי הסיטואציה שנוצרת) אבל מבחינה פנימית חיים כאלו הם חיים יצירתיים ושמחים.

      אך אם אהיה עסוק בניצול כל הסובבים אותי - בסופו של דבר (בטווח הקרוב) אולי אצליח להשיג הישגים חיצוניים - אבל אמצא את עצמי לבסוף ריק מכל.

      תודה על השאלה, אדמיאל 

      צטט: דana 2008-04-13 22:34:42

      אודה לך אם תסביר באופן מעשי, מה הכוונה ב"פתיחת דלת" ועשיית מצוות.

      אציג בפניך מספר דוגמאות מאד פשוטות (מהקל אל הכבד :-)

      נתינת אהבה לזולת / לזר, חיזוק ועידוד

      קבלה של האחר והשונה,

      בצוע מטלות עבור אדם חסר אונים

      או אולי , גם אחתום על משכנתא עבור אדם שניזקק נואשות לכסף.

      איפה הגבול? האם יש גבולות?

      בעבר חשבתי שנתינה היא הפעולה הכי נשגבת שניתן לעשות.

      עד שנפגעתי. לא, לא פגיעה באגו.

      פגיעה בכיס.

      תודה.

       

       

       

       

        13/4/08 22:34:

      אודה לך אם תסביר באופן מעשי, מה הכוונה ב"פתיחת דלת" ועשיית מצוות.

      אציג בפניך מספר דוגמאות מאד פשוטות (מהקל אל הכבד :-)

      נתינת אהבה לזולת / לזר, חיזוק ועידוד

      קבלה של האחר והשונה,

      בצוע מטלות עבור אדם חסר אונים

      או אולי , גם אחתום על משכנתא עבור אדם שניזקק נואשות לכסף.

      איפה הגבול? האם יש גבולות?

      בעבר חשבתי שנתינה היא הפעולה הכי נשגבת שניתן לעשות.

      עד שנפגעתי. לא, לא פגיעה באגו.

      פגיעה בכיס.

      תודה.

       

       

       

        13/4/08 13:26:

      ההערות שלך כאן נכונות. השיחה עם עמיר ועם רותי גולן היתה שיחה ספונטנית שעובדה לרשימה שהובאה כאן על ידי עמיר. מטבע הדברים יש בה קפיצות והיא לא מבהירה כל נקודה לעומק. בכלל קשה לדבר לעומק במסגרות כאלה על דברים קשים כל כך לניסוח. כתבתי על כך במסגרות יותר "כבדות" בצורה יותר מסודרת ומי שירצה יוכל לקבל ממני הפניות.

      באשר לפסיכואנליזה ולמבט הפרוידיאני-לאקאניאני על כל העניין - זו באמת שאלה מסקרנת ובקשר לזה אני באמת ממליץ להיכנס לאתר של רות גולן. אפשר למצוא את הקישור גם דרך הבלוג של עמיר פריימן.

      כל טוב, אדמיאל 

        13/4/08 09:46:

       

      התחלת לדבר על מיניות והפרדה של טוב ורע, הפרדה שעגנת בכתבים של פאולוס כמיצג אמונה דתית שהראת שהמקורות של ההפרדה והעיסוק אני מצטט: "האובססיבי" החל ונמצא ביהדות. המשכת לתיאור אחר בהקשר של פנים וחוץ , בודהיזם וחזרת ליהדות.

       

      נשמע לי שהשיחה הייתה יותר אסוציאטיבית מאשר היה בה קוהרנטיות מחשבתית.

       

      בעניין "שיחרור מהאגו" והרצון לצאת אל מעבר, אל החוץ, חוץ הגוף, הכן ישנם כפי שציינת תאוריות ומחשבות מאורגנות , לא שמעתי את הצד האנליטי פסיכי אותה מייצגת רות גולן וחבל.

       

      חשוב לדעת שהפסיכואנליזה והמטא פסיכולוגיה מעמידה את הדברים אחרת לגמרי גם בהקשר המיני וגם בעניין ההפרדה בין טוב לרע.

       

      פסיכואנלטיקאים מהזרם הצרפתי ממשיכי דרכו של פרויד ולקאן מספרים סיפור הרבה יותר מורכב ודואלי מהתיאולוגיה והפילוסופיה .

       

      מומלץ לעיין ולקרוא את הספר : "אנתולוגיה של הפסיכואנליזה הצרפתית" הוצאת תלועת ספרים. מספר פרקים אשר עוסקים על הקשר בין גוף לנפש ובין מיניות לנפש.

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אדמיאל קוסמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין