כשבאתי, הוא כבר היה על השטיח, מכוסה בשמיכה. ואני קפאתי בכניסה לחדר, מתבוננת בתדהמה בשמיכה שהתכרבלתי בה כל כך הרבה פעמים, מנסה לעכל שהיא מכסה את גופתו. התקרבתי אליו לאט, יושבת לידו. הייתי חייבת לראות אותו לפני שלוקחים אותו משם. הסרתי את השמיכה והתבוננתי בו, בעיניים חסרות רוח החיים שכה אפיינה אותו, בגוף שפתע הפך לשברירי כל כך. ומכל הרגשות בעולם, הוצפתי דווקא בכעס. כעס על כך ש"רימה" אותי, שהלך לפני שהספקתי.... שהלך לפני שחשבתי...

לא היה לי זמן לעכל. אמא שלי חלתה. ועכשיו זה בא, יוצא טיפין-טיפין, מכעיס אותי, מכאיב. בילדות שפשוטה היא לא היתה, מקומו של סבא שלי היה מהותי. הוא לא היה סתם סבא. הוא היה דמות מצילה, שהעניקה לי מעט ביטחון.

אני חושבת על הזמן שעובר, ומקהה את הזכרונות. אני זוכרת איך סבתא שלי נראתה, אני פחות זוכרת איך היא הרגישה לי. הפעם אני כותבת כדי שלא אשכח לעולם.