לאחר ימים ארוכים של בריחה אל תוך השיגרה יומיומית (עבודה בית בית עבודה) הגיע זמן החופש... הכל עומד מלכת (כמעט), צריך להתמודד עם מה שדחיתי, עם מה שלא רציתי לגעת עם מה שחששתי להתמודד. הזנחה מוחלטת שלי את עצמי. לא ספרתי קלוריות, לא בחנתי מה נכנס ומה לא, לא קיזזתי, פשוט לא אחד גדול! וזה לא שאני חושבת שזה בסדר...ברור שלא, אלא שבמהלך החודשים הללו בחרתי שלא להתמודד. לא לחשוב על...כמה ומה אכלתי, לא לבדוק האם עליתי או לא במשקל, לא למדוד הקפים. פשוט חייתי. אני בחרתי לקורא לזה לחיות אחרים יקראו לכך הזנחה, בריחה, כן, אני נלחמת שנים באמירה:" את צריכה לרזות כדי ש..." כדי שמה? שיאהבו אותי יותר? האם היקף זה או אחר הוא המדד לאדם שבי? לאופיי? לכל אותם סופרלטיבים בהם משתמשים חברי לתאר... עוד צמיג של שומן מיותר ישנה זאת? אני אהפוך לאדם אחר? לא מאמינה בזה....וזו ההלכאה האישית שלי בעצמי.
הלוא בשורה התחתונה...לא ממש נוח להרגיש מסורבל, לא ממש נעים לעבור ולדלג על חנויות ביודיעין ששם בגדים לא אמצע...כי...טוויגי ואני כשני עולמות זרים...... אז למה? למה אני חוזרת ועושה זאת לעצמי? " מזניחה" אותי...."שוכחת" במודע לספור קלוריות . אין לי כל כך תשובה... וכל הפנייה לפסיכולוג של תשנה זאת.....מה שנקרא.... הייתי, ניסיתי, העובדות מדברות..... אז אלה ההגיגים המעיקים עלי ביום זה....בין סידור ארון אחד לשני, בין הכנת שקיות למשלוח ומחשבה על הקניות לחג .... למה? יהיה חג שכולו אושר.... |