ועכשיו למען הגילוי הנאות (המצפון האתי שלי מייסר אותי), אני רוצה להביא לפניכם קטע מקסים, בעיני, מתוך הספר " תולדות האהבה" של ניקול קראוס, וזה הולך ככה: (הסוגריים במקור) ("אילו הייתה לי מצלמה", אמרתי, "הייתי מצלם אותך כל יום. ככה הייתי זוכר איך נראית בכל אחד מימי חייך." " אני נראית בדיוק אותו הדבר." " לא נכון. את משתנה כל הזמן. טיפ-טיפה כל יום. אילו יכולתי, הייתי מתעד את זה." " אם אתה כל-כך חכם, איך השתניתי היום?" " בתור התחלה, גבהת בחלקיק - " "לא נכון!" "כן נכון." "לא נכון." "ועוד איך." "חזיר. מה עוד?" "נעשית קצת יותר שמחה וגם קצת יותר עצובה." "מה שאומר שהם מבטלים זה את זה, ונשארתי בדיוק אותו הדבר." "בכלל לא. העובדה שנעשית היום קצת יותר שמחה לא משנה את העובדה שנעשית גם קצת יותר עצובה. כל יום את נעשית קצת יותר משניהם, מה שאומר שעכשיו, ברגע זה ממש, את הכי שמחה והכי עצובה שהיית אי פעם בחייך." " איך אתה יודע?" "תחשבי על זה. היית פעם שמחה יותר מאשר ברגע זה, כשאת שוכבת כאן בעשב?" "נראה לי שלא. לא." "והיית פעם עצובה יותר?" "לא." "לא כלם כאלה, את יודעת. יש אנשים, כמוך, שנעשים שניהם." "מה איתך? אתה ברגע זה הכי שמח והכי עצוב שהיית אי פעם?" "בודאי." "למה?" "כי שום דבר לא משמח אותי ושום דבר לא מעציב אותי יותר ממך.") |
דנה.גל
בתגובה על אישה עם חולצת פסים
noontet
בתגובה על אישה מוכה
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בפעם הבאה שאני אבוא לחנות של ענת
שאפפעם אני לא זוכרת אם באיחוד או מאוחד..
אני אראה לך
בכיף. תודה
אני חושבת שאני יותר שמחה בשבילך
לילי, לילי, מתי תגלי לי, מה את מסתירה בעין השניה ?
את נהדרת. נקודה.
הכותרת מקורית. (לא קשור למה שכתבת, אבל הייתי חייבת לכתוב את זה איפהשהו, וכיוון שרוב מה שאני כותבת מצחיק אותך... נראה לי מתאים..:)
"כי שום דבר לא משמח אותי ושום דבר לא מעציב אותי יותר ממך."
תאור מדוייק להפליא של תחושה שהסתובבתי איתה בימים האחרונים
תודה לך