הוא פגש הרבה נשים. יפות חכמות עדינות חזקות מחוספסות וכן, היו גם כאלה סתמיות.נשים.הרבה.הוא היה מלך השכונה, ליצן החצר, יפה ושנון, מלא אור וחושך גם.חור גדול פעור בליבו ועליו כסות דקיקה של פרחי מים משכרי הניחוח, כאלה הרגילים להסתיר ביופיים הבשרני תהומות עמוקים או, אולי, לפחות להסית מהם את תשומת לבם של אלה התרים אחר אשליות מתוקות.בין כל הנשים הייתה אחת, שהנה, היא היא זו שתדע לייבש את ביצת הגעגוע, קיווה.בחתונתם לבשו בגדים לבנים, שמותיהם רקומים עליהם באדום.זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. היא נתנה לו מה שיכלה, מלבד הדבר אותו רצה יותר מכל.הוא הלך.נו הארד פילינגס. הכל אנדר קונטרול.שוב פגש נשים הרבה, עד שבאה זו האחת. תוך שלושה חודשים שוב העמיד חופה. בברית של בנו בכורו כל העיר השתכרה מאושר.זה היה כמו "בית קטן בערבה", כך אמר.היה להם הכל.ה - כל.הרבה שנים הרבה אהבה והרבה הכל.חמש שנים לפני שבא להכל הסוף אמרה לו מורתו כי עליו להמשיך הלאה.היא צדקה. כהרגלה, כפי הנראה.הוא לא אמר לי האם סיפרה מה מחכה לו הלאה.ואולי לא אמר כי לא שאלתי.אחרי עוד הרבה זמן ועוד הרבה נשים פגש שוב את האחת.ומכיוון שזכיתי להכיר רק אותה מבין כל האחרות, סלחו נא לי כי רק עליה אוכל להעיד.אחת ראויה פגש.הרבה מזל יש לו לאיש הזה שיש לו בחייו שלוש שהן ה - אחת, חשבתי.זאת האחת הראויה שפגש לא הייתה אחת כלל וכלל.כלומר היא כן, אבל גם לא כל כך.הוא מצא אותה פיסות פיסות, מקומטות וקרועות בגסות בידיים שלא יודעות ליטוף מהו, בלשונות חותכות כתער.אבל לפני זה הייתה שלמה. כלומר, לא תמיד הייתה שלמה, אבל לפני שנקרעה הפעם הזאת הייתה כבר שלמה לגמרי, כל כך שלמה, שאפילו שעכשיו כולה פיסות פיסות ידעה בוודאות בטוחה כי הנה, כבר, זה מתאחה, לתמיד הפעם.אהוב לבי, היא אמרה לו, אפילו שראתה את הבור שבליבו.אהוב ליבי.גם פרחי המים שמעל התהום המדממת, מבושמים וקסומי הכותרת ככל שיהיו, לא הפחידו אותה מלומר לו - אהוב ליבי.אבל אז האיש, שלרוב חכם כמו אינדיאני זקן ברגעי הרהורים, האיש שמבקש אהבה כל חייו, מבקש ומקבל, אבל רגיל לבקש בכל זאת, האיש הזה, שכבר ידע אהבה פעם - זה בדיוק מה שהוא ענה לה:"כבר ידעתי אהבה פעם. אי אפשר לדעת אהבה לאישה פעמים. מה שיודעים אחרי הפעם ההיא האחת נקרא "ביחד". אז מה אם אחרים קוראים לזה "אהבה". אני, הוא אמר, קורא לזה "ביחד".אתם יכולים לחשוב שזו סמנטיקה.גם אני חשבתי ככה.אבל ככל שאני מעמיקה לחשוב, ככל שאני מתבוננת בה נשלמת, אוספת ומאחה ומגהצת קרע לקרע ביד אומנית מיומנת, נדמה לי כי זהו פחד ישן ופשוט.פחד שלו. של איש הרגיל להתאמץ כל כך לקבל אהבה.להתאמץ כל כך שלא לצורך...כי הרי אם אהבה שהייתה אהבה באמת, פג תוקפה, אז אולי עדיף לקרוא לזו החדשה "ביחד"?או כי אולי זה מאפשר לא להתמסר עד כדי לצלול אל תוך מעמקי הביצה, מתחת לעלי הכותרת הרכים, המזמינים לצוף על פני השטח, להכשף ביופיים ולא לשאול שאלות המחייבות לקחת אוויר מלוא הריאות, אפילו שיש בור עמוק בחזה, לצלול אל תוך עומקה של התהום קרת הזרמים?ולגלות בתוכה עוד פחד... ואולי עוד אחד...או שאולי זה עוד מוקדם? אבל הוא בעצמו אמר, כי אין לזמן שום משמעות...אהוב לבי, אמרה לו אישה קרועת הלב, זה מעולם לא היה שלם כל כך.לבי, שנקרע שוב ושוב, ולא, לא על ידי גברים רעי מזג, אלא עוד מימי ינקותי, לבי הקרוע נזכר כמה שלם הוא יודע להיות - כך אמרה לו.אתה מוכר לי, היא אמרה. "זה" מוכר לי, אני נושמת את הקסם ונזכרת בשלמות הזו וליבי מתאחה. אהבתך - אוי, סליחה, ה"ביחד" שלך - רכה ושלמה לי כל כך, שכל השאר מאבד חשיבות.לא החיים מאבדים חשיבות, לא, אלא כל שאר השטויות בהן מתעסקים אלה המשחקים באהבה - כמו למשל מאפיינים מוכנים להחריד מתוך רשימת עיתון לגימנזיסטיות נוסח "10 תכונות עליהן לא תתפשרי בבחירת הגבר שלך".אבל הוא נשאר ב"ביחד" שלו.והיא?היא הולכת ונשלמת.פיסה פיסה.כי היא ועצמה הן הכי "ביחד" שיש.הכי אהבה. |