במשך כל היום שמעתי את ההכרזה ש"איראן שבה ומאיימת להשמיד את ישראל". (למשל, בחדשות ברשת ב', אך לא רק הם). מתחת לכותרת הזו הסתתרה הכרזת בכיר איראני שאם ישראל תתקוף את איראן היא תושמד על ידי איראן. כלומר, הוא לא איים להשמיד את ישראל סתם ככה. הוא מודיע מה יהיה המחיר אם ישראל תתחיל.

נשמע מוכר? בודאי! הרי רק לפני כמה ימים שר בישראל אמר, פחות או יותר, את אותם הדברים. גם הוא איים בהשמדה כתגובה על תקיפה. האם לאור זאת האם לא ראוי להעריך כי הכרזת הבכיר האיראני היא תגובה על איומי ההשמדה של הבכיר הישראלי?

ובכן, ראוי גם ראוי! כמעט בכל מקום צויין הקישור בין ההכרזות בגוף הידיעה עצמה. אלא שלמרות כל זאת הכותרות התייחסו להכרזת האיראני כאילו שהיא חלק ממסע איומים חד צדדי. בעיני העורכים היה יותר חשוב ליצור את הרושם כי איראן ממשיכה במערכת האיומים להשמדת ישראל למרות שידעו את ההקשר שבו נאמרו הדברים.

הם עושים זאת כי הם חלק מחברה שצריכה להיות מאויימת. רוב הציבור היהודי במדינת ישראל צריך להרגיש מאויים בכדי להתקיים כאן. כולם מבינים זאת, ובראש ובראשונה המנהיגים. אל ההבנה הסופית של הצורך הזה הגעתי לפני כשמונה שנים. אז היצגתי בפני כמה חברי כנסת את התוצאות של פרוייקט "ישראל 2025" – תהליך הידברות בין כמה קבוצות של החברה בישראל שהשתתפתי בהנחייתו. ההצגה כללה כמה תרחישים אפשריים לישראל והמשמעויות הנגזרות מהם על עתיד המדינה. ח"כ בני אלון שאל אותי אז "מה עם תרחיש של מלחמה? הרי המלחמה מלכדת את העם".

לא רק איומים רצויים לנו אלא גם מלחמות, כגורם מעצב של חיינו פה.

ואם נחזור להתחלת הפוסט הזה, למה העורכים מרגישים צורך להיות חלק ממסע ההפחדה? האם כי גם הם כבר לא יכולים אחרת? האם הם חושבים שידיעה שכותרתה "איראן מגיבה על דברי פואד" לא תמשוך את האוזן והעין? האם יש מי שמנחה אותם לכך?