האושר מככב ב 85% מהאיחולים שלנו. לפחות בסביבה שלי. לפי רמת הכיסופים אליו, הוא כאילו איזה קוויאר אוסטרו-הונגרי של ביצי דגות סלמון בלונדיניות עם אילן יוחסין מהמאה השלוש עשרה.  

ומה בסך הכול? רגש ארצי שנוצר בפנים הגוף, פוטנציאלית בכל אחד מאיתנו. לכאורה, הכי קל להשגה. שם הרי גולן, הושט היד וגע בם. אין הוראות הפעלה מיוחדות. אפילו לא צריך להתלבש, לצאת מהבית או לשבור קופת חיסכון כדי לקנות אותו. 

דווקא בגלל שהוא כך, בתוכנו ופנימי לגמרי, אין קיצורי דרך ואין זיופים. וגם כשכבר משיגים אותו ומאושרים באמת, זה בדרך כלל לא לאורך זמן, כמו בגרף "סינוס" חמקמק, בא והולך. אלא אם אתם על טריפ ארוך במיוחד, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.  

כשמדברים על אושר, כדאי להבחין בין joy – אותן פסגות מרוכזות נכספות, לבין being content – תחושה ממושכת יותר. אני מוכנה לחתום על שתיהן. 

אומרים שהיכולת לאושר היא תכונה מולדת, כמו אופטימיות. 

אומרים גם (תתרכזו: מסובך!) שהאושר נמצא ביחס הפוך לפער בין המציאות לבין תפיסתנו את המציאות. ואז, כדי להגיע לשם, צריך לקרב בין השתיים. לשנות את המציאות או לפחות, את היחס שלנו אליה. זה אולי פשטני אבל לא פשוט בכלל. מניסיון.

ככל שמזדקנים מאושרים יותר (מפתיע, אה?). ככל שעייפים מאושרים פחות.

אפשר לפתח טכניקות, כמו מדיטציה. והעיקר, לא להתייאש לעולם. 

ובשבילי? בשבילי אושר הוא הנמשים על האף של הילדות שלי. הוא לנסוע במרחבים בגג פתוח עם מוסיקה באוזניים. הוא כנאפה חמה בשוק באיסטמבול.הוא קו האופק של מנהטן. הוא הפעם הראשונה שהצלחתי לבצע סיבוב בסלסה...

נכתב בהשראת הרצאה מעוררת השראה שמצאתי בבלוג של עוז. תודה.