בטיול בתורכיה, קנינו כרטיסים למסיבה על אוניה, ובתמורה קיבלנו חינם גם פינוק של רחצה תורכית בחמאם.

התלהבנו לנסות מקום שמעולם לא היינו בו, ובהזדמנות הראשונה נסענו לממש את ההטבה.

 כשהגענו לחמאם הבהירו לנו שאנחנו צריכות להזמין גם טיפול בתשלום, משלל הטיפולים המוצעים שם, בשביל לקבל את הפינוק חינם שאנחנו זכאיות לו.

מסתבר שבאמת אין מתנות חינם...

אבל לא התחשק לנו לעשות שום מסאז'ים או אבנים חמות וכו' בתשלום יקר.

בבת אחת ירד לי כל החשק מהמקום הזה, לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל, ולא התחשק לי שהתורכי הזר והלא אטרקטיבי שקיבל את פנינו, יגע בי.

חשבתי לעצמי, בשביל מה נסענו שעה במיניבוס מקרטע? בשביל שאיזה תורכי לא מושך ירחץ אותי עם ספוג? את זה הרי אני יכולה לעשות גם בבית, וחוץ מזה אני ילדה גדולה, יודעת להתרחץ לבד!

פתאום כל הרעיון הזה נראה לי מיותר ומטופש לגמרי.

ונראה לי עוד יותר מטופש לשלם על טיפול שאני לא מעוניינת בו בשביל לקבל חינם טיפול אחר, שגם בו אני כבר לא מעוניינת.

לא יודעת למה ציפיתי בדיוק כשהתלהבתי מרחצה תורכית בחמאם.

מה חשבתי שאמצא כאן? איזו בריכה מפוארת, מוארת בנרות? עם מפלים ופרחי לוטוס צפים על המים? כשתורכים חתיכים עושים לי רוח עם מניפות, משקים אותי בשמפניה? ומאכילים אותי בשוקולדים ואננסים?

במציאות הגענו לאיזה כוך אפלולי, רחוק קילומטרים מהפנטזיות שלי.

התורכי שקידם את פנינו ראה שאנחנו מתלבטות ולא מתלהבות להזמין טיפול בתשלום.

כדי לשכנע אותנו הוא שלף את ספר האורחים, בשביל שנקרא איך ישראלים אחרים שביקרו כאן התלהבו מהמקום והשאירו המלצות חמות.

הצצנו בספר, אבל הביקורת הראשונה שנתקלנו בה הייתה :" איחס! אל תתקרבו, מסריח פה מעובש!"

גיחכנו לעצמנו, ברור שהתורכי לא יודע לקרוא עברית...  :)

בכלל, קצת מאוחר מדי להזהיר אותנו לא להתקרב למקום, כשאנחנו כבר בשלב קריאת הביקורות בספר האורחים...

באותו רגע החשק שלנו להיות שם ירד לגמרי ואמרנו לבעל המקום שנוותר על הטיפול, כי אנחנו לא מעוניינות בטיפולים בתשלום, וכל האווירה הזו שהשלו אותנו עם הבטחות לטיפול חינם, ועכשיו לוחצים עלינו לשלם, לא נעימה לנו.

התורכי כנראה ריחם עלינו שנסענו סתם כך עד שם ואמר שהפעם נקבל את הטיפול חינם, אפילו שלא הזמנו גם טיפול בתשלום.

למרות שכבר לגמרי לא רצינו להיות שם, נראה לנו טיפשי לנסוע את כל הדרך הארוכה עד החמאם, רק בשביל לחזור מיד חזרה, ללא שום טיפול.

אז החלטנו להשאר ולזרום עם מה שזה לא יהיה.

הלכנו להחליף בגדים במלתחה המצ'וקמקת שלהם שאכן הסריחה מעובש.

איזה אננסים ואיזה פרחי לוטוס בראש שלי...

לא היה מפתח לנעול את הדלת, וכשניסיתי להתחבא מאחורי וילון של מקלחון, לא היה לי איפה לתלות את הבגדים להחלפה ועל הריצפה הרטובה לא יכלתי להניח אותם.

בסוף בקושי רב הצלחתי איכשהו להתלבש, כשעם יד אחת אני מחזיקה את הבגדים, עם יד אחרת אני מחזיקה את הוילון שלא יציצו לי, ועם עוד יד שלא ברור מאיפה צמחה לי, אני נשענת על הקיר כדי לא להחליק על הרצפה החלקלקה ועם יד נוספת אני מלבישה את עצמי...

שוב קיללתי את הרגע שהתפתנו לנסוע לחמאם.

גם לא היו תאים ננעלים בשביל לאחסן בהם את המצלמה, כסף וכו'.

חשבתי לעצמי שהבילוי הזה בכלל יהיה מושלם אם יגנבו לנו עכשיו את התיקים...

אחרי שהתארגנו, הגיע בחור צעיר וחמוד והוביל אותנו לחמאם.

שמחנו שלפחות נקבל טיפול ממנו ולא מהתורכי הלא מושך.

נכנסנו לחדר מאוד דומה לחדר שבתמונה, מלא אדים ולא אלגנטי במיוחד.

עם ברז מים חמים שממלאים איתו דלי.

מה עושים עם הדלי? טוב שאתם שואלים.

שופכים לנו אותו ישר על הפרצוף, לפני שהספקנו להבין בכלל מה קורה איתנו. :)

מאותו רגע שהמים נגעו בנו, התחיל הכיף האמיתי, של מלחמות מים, השפרצות, דגדוגים וצחקוקים.

לא ממש החמאם האקזוטי שדמיינתי, אבל כיף מספיק בשבילי.

את זה לפחות לא יכלתי לקבל באמבטיה הביתית שלי.

אחרי כל המשחקים, הגיע שלב הקירצוף.

התורכי השכיב אותנו על אבן גדולה ורטובה. והתחיל למשוך אותנו מהרגליים הלוך ושוב על האבן.

לא הבנתי בשביל מה וגם לא ממש יכלתי לשאול אותו, בהתחשב בעובדה שלא ידע מילה באנגלית.

אמרתי לחברה שלי שבטח חסר לו סמרטוט ספונג'ה, אז הוא מנקה באמצעות גופנו את האבן...

אבל האמת היא שזו כנראה הייתה דרכו המשונה להצחיק אותנו ללא מילים.

אחרי זה הוא הלביש על ידו כפפה מחוספסת והתחיל לקרצף איתה את גופנו.

כשהסתכלנו על הגוף ראינו כל מיני ליכלוכים אפורים שנראו כמו תאי עור מתים שהוסרו מאיתנו.

אני וחברה שלי הבטנו בגועל זו על זו, עם מחשבה משותפת : איך נדע שאלו תאי העור המתים שלנו ולא של אחרים, שנתקעו לתורכי בכפפה?...

אבל המחשבה הזו רק גרמה לנו לצחוק ולזרום עם החוויה השונה, במקום להרתע.

הטיפול הסתיים והתורכי סימן לנו שאנחנו יכולות לקום מהאבן.

רק שהייתה בעיה קטנה... הכל שם היה כל כך רטוב וחלקלק ממים וסבון, שלגמרי לא הצלחנו לקום משם, כל הזמן החלקנו בחזרה לאבן. אז התורכי שוב גרר אותנו על האבן, עד שהצליח לשלוף אותנו משם החוצה, ולהעמיד אותנו על הרגליים. :)

בסופו של דבר בזכות התורכי המצחיק והשובב, החמאם נהפך מחוויה מאכזבת, לחוויה מיוחדת וכיפית.

שילמנו לו טיפ יפה בתמורה לכך ששיעשע אותנו והחזיר לנו את המצב רוח הטוב, וגם הזמנו מיץ תפוזים במחיר מופקע, העיקר לפצות את התורכים על כך שקיבלנו בחינם טיפול שכלל לא היה אמור להיות חינמי.

עכשיו גם אני יודעת מה זה חמאם תורכי !