היום זה היום של טל - הבן שלי.

היום אני רוצה לספר לכם עליו קצת. הוא לא אוהב שמדברים עליו. הוא גם לא אוהב להיות במרכז הענינים. אם הייתי שמה את התמונה שלו - הוא היה תולה אותי... יחד עם זאת, הוא באהבה מקבל את העובדה, שמעצם היותו הילד שלי - הוא כבר במרכז הענינים.

טל אוהב אותי ואני אוהבת אותו. את האהבה ביננו אפשר להרגיש באויר כשאנחנו נמצאים האחד ליד השני וגם מרחוק. טל ואני עוברים חיים יחד, מתבגרים יחד, מתרגשים יחד ובעיקר צוחקים יחד... הרבה מאד צוחקים. יש לנו את הצחוקים שהם רק שלנו, שזר לא יבין...

במספר הביקורים שהיו לנו בחדר מיון במשך החיים, או בגלל טל או בגללי, תוך כדי הכאבים האיומים והתמיכה ההדדית, המצאנו בדיחות שחורות והתגלגלנו למבטיהם המשתאים של רופאי ואחיות המיון. ככה אנחנו מתמודדים יחד, גם בכאב וגם בשמחה.

כשטל היה בערך בן 12 עברתי תקופה לא קלה, מתוחה, נו אתם כבר מכירים את השפה שלי, עברתי באחת המנהרות החשוכות והארוכות.

גם עבדתי, גם למדתי לתואר, גם עיבדתי את הגרושין וגם התמודדתי עם קושי כלכלי, עם אקס שחושב לשלם מזונות זה רק אם יש (ולא היה לו..) ושמי ששילם את האורטודנט היתה קופת חולים מכבי...

את היום הזה לעולם אזכור, זה היה בחורף, ישבתי ליד התנור להתחמם, כועסת על העולם. טל ישב לידי ודיברנו. אתם צריכים להבין שחלק מהקושי הכי גדול בהורות כזאת, זה לשמור על מקומו כילד, לא להפוך אותו לבן זוג, מצד שני, להרשות לעצמי להפגין חולשה על מנת שהוא לא ירגיש אשם, מצד שלישי ומצד רביעי... זה פוסט בפני עצמו...

אוקיי, טל מסתכל אלי ואומר לי: אני יודע מה את צריכה.. ושם לי את המוסיקה מאליס בארץ הפלאות      WHEN YOU REACH APON A STAR  ואני, שלא בכיתי כמעט... הרגשתי את הדמעות זולגות לי.

אחר כך הוא שם לי ליד המיטה כוס עם מים עד החצי "כדי שתזכרי להסתכל על חצי הכוס המלאה.."

זה טל... ולמה אני מספרת לכם עליו דוקא היום?

כי טל סיים למודי עתודה בפסיכולוגיה (כמובן), התגייס לצבא בסוכות והיום, הוא מסיים קורס קצינים.

מצאתי את עצמי בסערת רגשות שלא הייתי מוכנה לה ואני משתפת אתכם, כדי לא להיות בה לבד.

גילה

לא מאמינה באמנותו טפלות אבל כזה קשור בטל אני מוסיפה חמסה חמסה, עושה טפו טפו טפו ומוסיפה כמה שיני שום... שיהיה.. לא יועיל, לא יזיק...