ישבתי עם אורנה בבית הקפה הקבוע שלנו שותות לאטה חלש, מפוררות שרידי עוגה יבשה ודנות בנושא שמעולם לא שעממם אותנו משום מה - אהבה. יש או אין אהבה? האם לצפות לה או לא? האם כדאי לחיות בציפייה הזו לקשר אוהב או לוותר ולנהל חיים עם פוקוס אחר? כל אותן שאלות פילוסופיות עמוקות הובאו לדיון לשולחן הקפה יחד עם חוויות עדכניות מאירועי השבוע הקודם: עם מי נפגשנו והיכן, מה הוא אמר, ומה עניתי, איך הוא נראה מה הוא עושה, יש לו הומור? ומה מוכנותו לקשר. מוכנות לקשר הייתה בשבילנו מילת קוד שסימנה למעשה את מידת התכווננותו של המועמד הספורטיבי שלנו לאולימפיאדה הקשה ביותר של החיים- המרתון של החיים המשותפים. האם אפשר להתאמן לזה? הפסיכולוגית של אורנה, למשל,טענה שאפשר לאמן את שרירי הזוגיות וללמוד איך לחיות בשיתוף פעולה עם הזולת. מין שילוב של ספורט וחינוך, מעניין. אני לא האמנתי בזה. אבל אני, האמת, לא האמנתי כבר בכלום.
לאחר שורה של כשלים בלתי פוסקים בבחירות המודעות והבלתי מודעות שלי, ובמיוחד לאחר התמוטטות נישואי תוך פחות משנה של אומללות מתמשכת, התקוות שלי באשר למציאת אושרי דרך בן זוג שאפו לאפס. ביני לבין עצמי די הודיתי בחוסר העניין שלי באהבה או יותר נכון באובדן התקווה התמימה להשגתה. החלטתי לנהל את חיי אחרת, עם תחומי עניין מרובים, חברים ממעגלים שונים, התמכרות לסיטקומים בטלוויזיה, וחיות מחמד. בקצב הזה אגיע בקרוב גם לנעליים אורטופדיות ותרומה לקהילה. לא שזה רע, זה בוודאי יותר נוח מהקיום העצבני של אורנה שחיה לה בפאזות גבוהות שנעו בין ריגוש אופוריה ותקווה, לדיכאון ייאוש וחוסר תוחלת, תלוי באיזו שעה של היום תפסת אותה.
בבוקר הקיצי הזה בו שתינו קפה יחדיו הייתי עליזה במיוחד. שוב הוכחתי לאורנה שהניסיונות הקלושים אותם עשיתי בבחינת אובייקטים גבריים לתפקיד חייהם לצידי נדונו לכישלון. באותו שבוע ננטשתי על ידי גבר שהתחלתי לצאת אתו חודשיים קודם לכן שבישר לי בעדינות אופיינית שהוא לא בנוי לקשר. מאחר ושמעתי כבר את מה שיש לו להגיד בכל כך הרבה גרסאות קודמות השלמתי את המשפטים שלו עבורו:"בטח עכשיו תגיד לי שזו לא אני אלא אתה, ואני בעצם נהדרת ובסיטואציה אחרת או טיימינג אחר זה היה יכול לעבוד". "אל תהיי צינית, זה מזקין אותך בטרם עת" אמר לי עודד ביובש. "אני באמת מתכוון למה שאמרתי. למה כל כך קשה לך להאמין שיש אנשים שבעיתוי אחר היה יכול ללכת ביניהם וכרגע זה לא מתאים מכל מיני סיבות"."למה?!" הטחתי בו בכעס " מכיוון שבחמש השנים האחרונות כל אלו שלא בנויים לכלום, ושזה בעצם לא תלוי בהם, מתרכזים בפריזמה שלי. אז תעשה לי טובה אל תחזור על משפטים ששמעתי כבר אלף פעם. תמציא לפחות משהו חדש." אורנה לעומתי הייתה באופוריה נוירוטית רגעית לאחר שהכירה מישהו "פשוט מושלם" לפני מספר ימים והוא עדיין לא התאדה לאי הגברים אבודים. "יופי לך" אמרתי לה ביובש לאחר שנאלצתי לשבת ובמשך כשעה להאזין לתיאור שלו, התיאור של כל הדייט כולל מה הוא לבש מה היא לבשה מה הוא אמר לה ואיך הוא אכל את מה שאכל. "למה את לא יכולה לצאת מהסטייט אוף מיינד המדוכדך שלך ולהאמין שזה יכול לקרות?!" התעצבנה אורנה לאחר שלא יכולתי להשתתף בהתפעלותה מאיך "הוא" אוכל פסטה וכמה הוא מבין ביינות. "כי זו המציאות וברגע שתודי בזה יהיה לך יותר קל" עניתי לה בקוצר רוח. לא ידעתי כבר מה אני סובלת פחות את האופוריות או הדאונים שלה. היא היתה די בלתי נסבלת בכל מצב צבירה. "הפסיכולוגית שלי אומרת לי שהמציאות שאת יוצרת בדמיונך היא המציאות שתביאי על עצמך בסופו של דבר, ולכן החשיבה הפסימית שלך לא תוביל אותך רחוק. את בעצם חוזה מראש את הכישלונות שלך ולכן הם אכן קורים."
דעתי על הפסיכולוגית של אורנה היתה די דומה לדעתי עליה. האם יכול להיות שבדומה לכלב שנהיה דומה לבעליו האדם בוחר את הפסיכולוג שלו כדומה לעצמו או כמין גורו אותו הוא בונה על פי אמונותיו? אני כבר הפסקתי מזמן ללכת לפסיכולוגים העדפתי לעשות ספורט, זה לפחות מרזה. |