היום עשיתי מעשה אמיץ.

חזרתי מאמריקה שמנה משהייתי.

והגיע הזמן להסתכל לאמת בפנים. 

נעמדתי מול המראה

הורדתי את כל הבגדים

והסתכלתי על עצמי טוב טוב מכל הכיוונים.

בהתחלה כמובן סבלתי קשות מ"נשנשת"

הנטיה הנשית לפרק את עצמך לאברים אברים

ולקטול את עצמך:

התחת בגודל של חצי גוש דן.

הירכיים כל כך ענקיות שאפשר לראות אותן מהחלל בלי לווין

ובטח בגללן חיזרים לא באים לבקר.

והבטן, אוי הבטן, האם ראיתי צמיג?

ומה זה הפופיק הזה באמצע שנראה כמו

ברכת השחיה העירונית של ראמללה..?.

אני חוששת שמהזרועות שלי אפשר לעשות מפרשים לצי של אוניות.

ושאלוהים ישמור!!

אני שמנה גם בגב!

מה זה?

ופתאום בדיוק לפני שרציתי לקפוץ מהגג הקרוב לביתי

ולהמרח על הריצפה בשלולית של שומן

נתתי בעצמי עוד מבט.

ופתאום נפל עלי גל של אהבה עצמית

הקימורים,

החזה שנהיה כבד ושופע יותר,  

התחת שלי שפתאום נראה לי עסיסי וסקסי,

הרגלים הארוכות והרכות,

השיער השחור שנפל במפל חלק ומבריק על הצוואר שלי,

מסתיר קלות את השקע החמוד שבמרכז...

הרגשתי כולי אישה.

ואני יודעת שיש אנשים בעולם שיסתכלו עלי עכשיו ויחשבו שאני

גירסה מכוערת, מקולקלת, שמנה ומגעילה של מי שהייתי פעם

ושאם אני יודעת טוב בשבילי כדאי לי לסתום את הפה,

לאכול עלה חסה ליום

ולרוץ לחדר הכושר הקרוב למקום מגורי.

אני יודעת כי חלק מהם טרחו להגיד לי את זה.

לדוגמא סבא שלי שאמר לי שפעם הייתי כל כך יפה

ועכשיו אחרי שהשמנתי הוא מתבייש להסתכל עלי

(ועל זה נאמר אלוהים תשמור אותי מאוהבי - משונאי אזהר בעצמי)

זה לא שאני הר אדם מהלך

אבל אני בהחלט לא בתקופה השדופה שלי

ואני אוהבת אותי כמו שאני.

אני מקווה שגם אנשים אחרים ילמדו לאהוב אותי גם.