כבר חמישה עשר ימים אני נטולת בצקים.

בצקים מכל סוג וזן. מלחם קל ונטול מה שבא לכם, ועד עוגת שוקולד חמה עם פאקינג גלידה משובחת מבית היוצר של כל בתי הקפה שאתם מכירים וגם אלה שלא שמעתם עליהם בחיים. 

לפני חמישה עשר ימים גמלה בי ההחלטה שדי. מספיק. הגיעו מים עד נפש ושומן עד גרון.

אני חייבת לרזות. חובה מנטאלית, גופנית, ייצרית. תשוקה של שנים בהן המשקל היה הדבר היציב ביותר בחיי, רק שמידתו הייתה מעל ומעבר לרצונותיי ולמראה שייחלתי לעצמי.

אז יבואו אלה ויגידו לי שאני מלאה, שמנה קלות, עגלגלה פלוס, תחליטו מה שבא לכם, והכי סקסית בעולם. יוסיפו גם שיש לי פנים יפות או ש"גברים אוהבים מלאות".

אז נכון. גברים אוהבים מלאות. רובם בדרך כלל לא אומרים את זה ומתהלכים משועממים עד מוות עם כוסיות מעלפות אישונים. הבהמות פוזלים.

האמת היא שרובם אוהבים להיכנס למיטה עם מישהי מלאה ולא מודים שהיו רוצים להמשיך את המפגשים איתה גם לבתי קפה או לשדרוג יחסים.

אני מציינת- רובם, כי מתחילים איתי לא מעט בכלל, אוהבים את המראה העגול, החושני, המתקרב אליהם בנגיעה אחת רכה. ועל זה אני סולחת...

אבל לא בגללם אני כבר חמישה עשר ימים- נטולת ממתקים אלוהיים, לחמים, עוגות, חטיפים, משקאות דיאט הרוצחים אט אט את גופינו, סוכרים וכל מזון אחר שנוצר כדי שגופינו יזדקק לעזרה בריאותית כשיגיע לגיל בו כרטיס קופת החולים יהיה שמיש יותר מכרטיס האשראי. לא עלינו.

הפעם זה לא בגללם. זה בגללי. האשמה המזופתת עליי.

לפני שבועיים ויום, הגעתי למכון אברהמסון, המטפל, בנוסף לגמילה מעישון, גם בגמילה מגלוטן וסוכר.

לאחר הטיפול שארך חצי שעה ושהיה מסוגנן בהילינג-סטייל משובח, יצאתי  מסוחררת, המומה, לא מאמינה, חשדנית ו...עם תחושה חדשה בראשי.

שוקולד??חלה??

 לא לא. זה כבר לא אני.  

35 שנים שאני נוגסת מידי יום בלחמים טריים שהגעתי אליהם ע"י שובל בית המאפה הקרוב לביתי( טוב, נו, היו עשרה בתים בהם גרתי במשך כל חיי, אבל המאפייה הקרובה הייתה תמיד הסנטר שלי) והנה, פתאום, לא בקעה מגופי ומפי המשתוקק למים מינרליים דשנים,כבר שבועיים ויום, אף לא קריאה אחת של:" שיט, זה טעים ! אבל משמין!" המשולב בפנים מועדות לפורענות. 

עכשיו, הבוקר שלי נפתח בשני גזרים כתומתומים, עגבניה, קצת חומוס, או גבינה לבנה ופלפל.

הצהריים שלי הפך לחזה עוף על גריל ללא כל תוספת. עדשים, או שעועית. ירקות, טחינה או חומוס.

הערב שלי הוא טונה-טיים, עם גבינה בולגרית, עגבניות, מלפלפוני-על, פטריות לעיתים או חצילים עם גבינת עיזים ומעדן דל קלוריות.

בטח שכחתי  את השווארמה בלאפה ואת הפיצה כל יומיים.

נראה לכם??

No fucking way.

אם לפני חודש הייתם אומרים לי ששוקולד פרה לא ייכנס למקרר שלי, הייתי מלגלגת מול פרצופכם ההמום, ומטיחה עוגת גזר על פניכם המשמימות.

אבל לא היום.

התחושה אותה אני חשה היא מופלאה. תחושת קלילות, מצב רוח טוב, סיפוק.

כמובן שישנם "קריזים" של רצון במתוק, פנטזיות על עוגת בראוניז שתגשים את כל משאלות ליבי וחישקוק עז לבורקס גבינה שזה עתה בקע מתנור תעשייתי בבית מאפה. כן- אפילו זה הרחוק מביתי. לא להאמין. אבל אין- זה לא זמין.

ה"קריזים" האלה עוברים אחרי כמה דקות. אני שותה מים. לוקחת סוכריה ללא  סוכר. אפילו שתיים או שלוש. ואו- כמה קלוריות! פחחח...

בשבוע הבא אני ניגשת שוב למכון אברהמסון לטיפול חיזוק.

בינתיים אני נהנית להסתכל על המשקל בבוקר.

2 קילו כבר אמרו לי ביי.

חבריהם ממתינים להיעלם גם.

כמה חברים?

לא מגלה.

בינתיים.