מדונה של הפרברים
אני, קיבוצניקית לשעבר, תל אביבית לשעבר, כוסית לשעבר וסטודנטית לקולנוע לשעבר - על החיים בצנטרום של הפיילה של החלום הבורגני של הישראליאנה - נשואה + שניים + כלב, צמוד קרקע עם גינה, חצי עקרת בית סמי נואשת, רוצה לספר קצת את חיי, שריחם ריח כבד של דשא קצור, שוקו בבקבוק, שתן מסדיני בני הנגמל מחיתולים וגם שמץ של החמצה.
תבואו?
פוסטים פופולאריים
-
שלישי - פעמיים כי טוב?
15/5/07 | 981 צפיות
-
תאיר
10/5/09 | 687 צפיות
-
איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב לאכול
12/7/08 | 1142 צפיות
-
אור הגנוז - סיפור קצר
30/3/09 | 681 צפיות
-
תמונת ילדות
1/1/10 | 2287 צפיות
-
קחו אותי, עורכים!
27/3/08 | 1155 צפיות
פוסטים אחרונים
- תמונת ילדות 1/1/10
- שיר ברדיו 30/11/09
- בעדינות 13/9/09
- שתיקה 30/5/09
- תאיר 10/5/09
- אור הגנוז - סיפור קצר 30/3/09
על העייפות
לפעמים נדמה לי שאם לא הייתי עייפה כל כך בערבו של יום, חיי היו משתנים מן הקצה אל הקצה. אבל אני ע-י-י-פ-ה. כשאני מוצאת את עצמי בתשע בערב מצונפת בצפיפות במיטתו של בני הבכור, המסרב להירדם ללא אמו הצמודה – אני יודעת שמדובר בכישלון חינוכי אבל תחסכו ממני את ההרצאות בבקשה – אחרי ששטפתי כלים, הכנסתי כביסה למכונה ולמייבש, ניגבתי את הרצפה הדביקה בחפיפניקיות טיפוסית והקראתי חמישה סיפורים ברצף, אני מרגישה את שר השינה מתקדם לעברי בצעדים מאיימים. אני לא רוצה להיכנע לו. לא רוצה למצוא שוב את עצמי בפעם המיליון מתעוררת באחת עשרה וחצי בלילה, נגיד, במיטת בני, זוחלת לאמבטיה ולשירותים ומשם היישר למיטתי, בלי כוח אפילו להדליק את הטלוויזיה ולבהות בשומר המסך הקבוע שלי (ערוץ E, אשה עמוקה ואיכותית שכמותי). ואני קורסת במיטתי, מותשת, מובסת. מובסת, כי כל כך רציתי להתיישב מול המחשב ולכתוב את הרומן הארוך שמנקר במגירות ראשי כבר מספר שנים. לכתוב תסריט. להתניע את האוטו ולנסוע לחברה ולשבת איתה בבית קפה או בר ולדסקס את עצמנו לדעת. וכן, אני יודעת שבעוד מספר שנים, כשילדיי ישנו לילה רצוף ויזדקקו לי פחות, אוכל לעשות (כמעט) ככל העולה על רוחי. אבל הבעיה היא, שאני מפחדת שאז הרכבת, שגם כך אני חשה כיצד היא מתרחקת מהתחנה שלי בצפירות מחרישות אוזן, תעלם לחלוטין ותותיר אותי הרחק מאחור בתחנתי הנטושה, לבדי. לפעמים נדמה לי, שאת העייפות הזו דבר לא ינצח, אפילו לא שנת צהריים שבתית של מילוי מצברים שבועי. אתמול בבוקר, למשל, בן זוגי נסע עם בננו הבכור לאירוע משפחתי הרחק בצפון, ואני נשארתי עם הקטן – בן שנתיים וחצי – שמפאת חומו הגבוה ונזלתו השופעת זכינו אני והוא לפטור מההילולה. בשעה אחת וחצי השכבתי אותו לשנת צהריים. בשתיים נכנסתי אני למיטתי, והתעוררתי בארבע וחצי אחה"צ. הפעוט החולה התעורר אף הוא, ושמחה פשטה בגופי: היום אהיה ערנית בערב, לשם שינוי. אולי אצליח לצפות קצת בטלוויזיה, לרוץ על ההליכון המיושן ולהוריד שמץ מזלילת השבת הרגילה. וכמובן, גולת הכותרת, היהלום שבכתר, הדובדבן שבעוגה: אתיישב מול המחשב ואמשיך לכתוב את הרומן הארוך שלי, שעד כה נכתבו בו ארבעה עמודים שלמים. כעבור מספר שעות, תשע ורבע בערב, אני במיטת בני הבכור, שר השינה הארור מתקרב אלי בצעדיו הכבדים, במגפיו המסומרות, כנגד כל הסיכויים והרצונות. ישנתי בצהריים! אני רוצה לצרוח. אני אמורה להיות עכשיו רעננה, מוכנה לערב שופע פעילות ויעילות. מה אתה בא? לך קיבינימט. אני מחליטה להילחם בו. אלך למיטתי למספר דקות, אנוח מעט ואתעורר תוססת מאנרגיה. כעבור זמן מה בן זוגי קורס אף הוא למיטה. מה השעה? אני שואלת. "אחת עשרה וחצי", הוא עונה. אני ממשיכה לישון עד שתיים בלילה. בני הבכור מגיע למיטתנו ונשכב לידי, נחוש להמשיך את הלילה לצידנו. בחמש בבוקר הקטן מתעורר. וואחד לילה פעלתני ויעיל היה לי. אז מה אעשה? איך אביס את העייפות המשתלטת על איבריי, על נפשי, על חושיי? השאלה הזו ממש לא רטורית, אגב. אני פתוחה לכל הצעה, כמעט. בחיי. |
תגובות אחרונות
-
shai harlev
בתגובה על תמונת ילדות
-
מדונה של הפרברים
בתגובה על לסיגל, לעינייך הכחולות שלא יעצמו לעולם
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שרון יקירתי,
תגובתך ריגשה אותי מאוד. את כל כך צודקת, אסור לחכות לעירנות שתקפוץ עלינו פתאום, או לחילופין לחכות שהילדים יגדלו עוד קצת ואז...
אסור ולא צריך לחכות. השנה אני כותבת בפעם הראשונה בחיי באופן מקצועי (אני מעורבת בסדרה "נשות הטייסים" שתעלה בקרוב בערוץ 10, בעזרת השם). וזו באמת גם הפעם הראשונה שאני מצליחה להישאר ערה, פשוט בגלל שזה מספיק חשוב לי, להוכיח את עצמי מבחינה מקצועית ולעמוד בדד-ליינים וכו'.
מקווה שאצליח להתיישב גם על הסיפור שמנקר בראשי בתקופה האחרונה, ולהעלות גם אותו על הכתב...
שוב תודה יקירה, על העצה הטובה!
לגמרי מבינה את העייפות התוקפנית של סוף הערב, שכל התכניות מתפוגגות לתוך שעות השינה ההכרחיות....
אבל, יש לי פתרון, שעבד בשבילי והנה הוא:
אל תחכי שיהיה לך זמן פנוי שבו תהיי ערנית ומלאת השראה, כי בשביל ההתנעה אפשר להסתפק בהרבה פחות.
אני חיכיתי שנתיים לרגע המתאים לחזור לכתוב...ויש לי ילדה בת 4, עם הרבה לילות ללא שינה.
בסופו של דבר, החלטתי שכדי לא להמשיך לחיות עם התסכול על זה שאני לא מגיעה לזה, אני פשוט אשב, לא משנה מתי, עייפה עירנית, בוקר לילה צהריים, אשב רבע שעה- לא יותר ואכתוב. אפילו שתי שורות, אפילו שאולי אמחוק אותן אח"כ.
ואת יודעת מה, אולי אפילו לא את הרומן שכבר התחלת אלא משהו אחר, רק כדי להכנס לזה שוב, אין לך מושג כמה זה משחרר כשאת מחליטה מראש שאת לא מפנה המון זמן ופניות נפשית ופיסית אלא כותבת, כמו שאת, כמה שיוצא ואח"כ כבר תחליטי מה לעשות עם זה.
תודה יקירה, על העידוד.
נכון, עברו מאז קצת יותר משנתיים, ובאמת אני במקום אחר. עדיין עייפה הרבה, עדיין מתעוררת במרבית הלילות כשאחד מילדיי מקיץ ומבקש/דורש את נוכחותי לצידו, כמגרשת חלומות רעים או סתם לחיבוק...
אבל אני במקום אחר, כי למדתי יותר לשמור על עצמי, ולהעניק לעצמי, ולהיטיב עם עצמי.
תודה על מילותייך המחזקות.
מאז חלפו שנתיים ואני מניחה שיצאת מהמקום ההוא.
-
אם הייתי קוראת את זה לפני שנתיים הייתי כותבת לך-----שאל תחפשי פיתרון. פשוט תהני ממה שיש כרגע---כל רגע---ותתמוגגי על הרגעים הקטנים עם הילד----גם ולמרות מחיר העייפות.
-
יש המון סיפוק בכל עשיה גם אם זו לא העשייה שהמוח מגדיר כעשיה חשובה.
-
יבואו זמנים אחרים. ועד אז פשוט תהני-- גם--- מהזכות להיות עייפה. אם זה מה שיש לפחות בלי יסורי מצפון אלא רק עונג. תשני את הראש.לא את החיים.
-
כיוון שעברו שנתיים מאז---- יש לך את הפרספקטיבה לדעת אם זה היה עוזר לך או סתם מעצבן אותך.
-
חנה
את צריכה לנסות מדיטציה
אומרים ש 20 דקות מדיטציה זה כמו שעתיים שינה .
גם כדאי לבדוק אם את נוחרת או יש לך הפסקות נשימה בשינה , כי אם ישנת בצהריים והשינה לא מרעננת . . .
תודה, בני, על העידוד ועל ההצעות לייעול (וויתור על הטלוויזיה - אתה צודק, ובאמת שצימצמתי משמעותית את מינון הצריכה של המכשיר הממכר והמדכא הזה, אבל תמיד אפשר להחליט על התנזרות כמעט מוחלטת).
אולי אתה צודק גם באשר לרכבת שעוד לא איחרתי. עכשיו אני צריכה לשכנע גם את עצמי בכך...
הצעות
על הטלוויזיה לנסות לוותר, או לפחות לצמצם משמעותית. זה שורף זמן בטונות ומייבש את השכל.
לא להלחם בעייפות של הלילה. הייתרון הוא שאז קמים מוקדם בבוקר, ואז...
את הספר לכתוב בשעות הבוקר, אפילו שעות הבוקר המוקדמות.
יש הרבה בילויים אחרי שהילדים גדלים. לא לפחד לאחר את הרכבת. פשוט מקבלים אז פרופורציות אחרות מה באמת אנו רוצים לעשות בזמן הפנוי.
בברכה
בני