לפעמים נדמה לי שאם לא הייתי עייפה כל כך בערבו של יום, חיי היו משתנים מן הקצה אל הקצה. אבל אני ע-י-י-פ-ה. כשאני מוצאת את עצמי בתשע בערב מצונפת בצפיפות במיטתו של בני הבכור, המסרב להירדם ללא אמו הצמודה – אני יודעת שמדובר בכישלון חינוכי אבל תחסכו ממני את ההרצאות בבקשה – אחרי ששטפתי כלים, הכנסתי כביסה למכונה ולמייבש, ניגבתי את הרצפה הדביקה בחפיפניקיות טיפוסית והקראתי חמישה סיפורים ברצף, אני מרגישה את שר השינה מתקדם לעברי בצעדים מאיימים. אני לא רוצה להיכנע לו. לא רוצה למצוא שוב את עצמי בפעם המיליון מתעוררת באחת עשרה וחצי בלילה, נגיד, במיטת בני, זוחלת לאמבטיה ולשירותים ומשם היישר למיטתי, בלי כוח אפילו להדליק את הטלוויזיה ולבהות בשומר המסך הקבוע שלי (ערוץ E, אשה עמוקה ואיכותית שכמותי). ואני קורסת במיטתי, מותשת, מובסת. מובסת, כי כל כך רציתי להתיישב מול המחשב ולכתוב את הרומן הארוך שמנקר במגירות ראשי כבר מספר שנים. לכתוב תסריט. להתניע את האוטו ולנסוע לחברה ולשבת איתה בבית קפה או בר ולדסקס את עצמנו לדעת. וכן, אני יודעת שבעוד מספר שנים, כשילדיי ישנו לילה רצוף ויזדקקו לי פחות, אוכל לעשות (כמעט) ככל העולה על רוחי. אבל הבעיה היא, שאני מפחדת שאז הרכבת, שגם כך אני חשה כיצד היא מתרחקת מהתחנה שלי בצפירות מחרישות אוזן, תעלם לחלוטין ותותיר אותי הרחק מאחור בתחנתי הנטושה, לבדי. לפעמים נדמה לי, שאת העייפות הזו דבר לא ינצח, אפילו לא שנת צהריים שבתית של מילוי מצברים שבועי. אתמול בבוקר, למשל, בן זוגי נסע עם בננו הבכור לאירוע משפחתי הרחק בצפון, ואני נשארתי עם הקטן – בן שנתיים וחצי – שמפאת חומו הגבוה ונזלתו השופעת זכינו אני והוא לפטור מההילולה. בשעה אחת וחצי השכבתי אותו לשנת צהריים. בשתיים נכנסתי אני למיטתי, והתעוררתי בארבע וחצי אחה"צ. הפעוט החולה התעורר אף הוא, ושמחה פשטה בגופי: היום אהיה ערנית בערב, לשם שינוי. אולי אצליח לצפות קצת בטלוויזיה, לרוץ על ההליכון המיושן ולהוריד שמץ מזלילת השבת הרגילה. וכמובן, גולת הכותרת, היהלום שבכתר, הדובדבן שבעוגה: אתיישב מול המחשב ואמשיך לכתוב את הרומן הארוך שלי, שעד כה נכתבו בו ארבעה עמודים שלמים. כעבור מספר שעות, תשע ורבע בערב, אני במיטת בני הבכור, שר השינה הארור מתקרב אלי בצעדיו הכבדים, במגפיו המסומרות, כנגד כל הסיכויים והרצונות. ישנתי בצהריים! אני רוצה לצרוח. אני אמורה להיות עכשיו רעננה, מוכנה לערב שופע פעילות ויעילות. מה אתה בא? לך קיבינימט. אני מחליטה להילחם בו. אלך למיטתי למספר דקות, אנוח מעט ואתעורר תוססת מאנרגיה. כעבור זמן מה בן זוגי קורס אף הוא למיטה. מה השעה? אני שואלת. "אחת עשרה וחצי", הוא עונה. אני ממשיכה לישון עד שתיים בלילה. בני הבכור מגיע למיטתנו ונשכב לידי, נחוש להמשיך את הלילה לצידנו. בחמש בבוקר הקטן מתעורר. וואחד לילה פעלתני ויעיל היה לי. אז מה אעשה? איך אביס את העייפות המשתלטת על איבריי, על נפשי, על חושיי? השאלה הזו ממש לא רטורית, אגב. אני פתוחה לכל הצעה, כמעט. בחיי. |