| אני לא יודע אם קראתם את הפרופיל שלי, אבל אני קורא לעצמי תסריטאי, וכבר תקופה די ארוכה רוקמת אצלי עור וגידים סדרה שנקראת "ילדים זה שמחה". חשבתי להביא לטלביזיה שלנו סדרה על הורות אחרת, הורות צעירה, הורות משלבת. כולם סביבי מפחדים להתחתן, להתחייב, ללדת, נהנים מהרווקות עוד ועוד ועוד, רציתי לקרוא להם, לצעוק להם: "היי חבר'ה, אפשר לשלב, בואו לקו הנוח של 'לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה' ". אבל הם מחכים ל"רגע המתאים", לשלב הזה בחיים, שאתה באמת מרגיש מוכן ומזומן לסגור את החיים, וללכת להביא ילדים, להתחייב למישהו, למשהו. לא הצלחתי להבין מה יש באמצע הזה, שכולנו כל כך מפחדים ממנו, אבל תמיד מוצאים את עצמנו תקועים בו... השבוע יצא לי לראות את הפרק הראשון בסדרה "חמישה גברים וחתונה" של ערן קולרין (שדרך אגב אני מעריץ אותו). הפחד הכי גדול של הגיבור בסדרה (לפחות בפרק הראשון) הוא להגשים את החלום הישראלי: עבודה קבועה בהיי-טק, אישה יפה ושני ילדים. הוא רוצה לחיות אחרת, רוצה לחיות,מפחד להיות דומה, אפור בינוני כמו כולם, כמוני, כמוכם. שישלב לא? "להיות עם ולהרגיש בלי", לחיות בבית עם גינה אבל במרכז תל אביב או ברמת השרון (שם יש איכות של מושב ...) להיות אבא לשני ילדים אבל לראות אותם ישנים בחצות כשחוזרים מהעבודה, "אני גם אמא, גם עובדת, גם מבשלת, וגם כוסית" העידה על עצמה גלית גוטמן, ואם היא לא אמרה את זה, היא בטח תגיד את זה בשבוע הבא. כשחיפשתי בית ראיתי גם דירות במודיעין, "הגבעתיים" של 'קיפוד ודובה', ועברתי את אותו תהליך שעובר גיבור הסדרה בפרק הראשון. ראיתי דירות גג מדהימות, דירות עם גינה חמישה, שישה, ושבעה חדרים, אבל כמובן שבחרתי בסוף להישאר במרכז. רציתי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, נשוי אבל רווק, איש עבודה ביום אבל אומן ויוצר בלילה, יוצא לפאב וחוזר שיכור להחליף חיתול . אבל בעצם מה כל כך רע בחיים במודיעין? מה כל כך אפור? או מה כל כך ססגנוני בחיים בעיר הגדולה? ממה אני כל כך מפחד? אולי אני בעצם בדיוק כמו חבריי הרווקים, פשוט מפחד להתבגר? כמו גלית גוטמן שחשוב לה לחשוף בטן שטוחה, כאילו הגוף שלה לא ילד מעולם. זה בושה ללדת? מה כל כך מפחיד בלהיות כמו כולם? מה בדיוק אני מנסה לשלב? אולי אני קצת מקנא באנשים שגרים במודיעין, אלה שחוזרים בשבע מהעבודה, רואים חדשות והולכים לישון אפורים ומאושרים? יחזקאל לזרוב, אולי אין מה לפחד להיות כמו כולם. ודירה במודיעין, בקומפלקס שהכול נראה בו אותו דבר, אולי זה לא בהכרח דבר כל כך רע, וגם הכרס הקטנה. |