לא מסוכן, אבל ממש ממש לא נעים. הרופאים קוראים לזה פרפור פרוזדורים, ואני מנסה לדמיין את הפרוזדור בקופת חולים מפרפר. אני מניח שהאנשים שיושבים בתור ומחכים לרופא היו קצת נבהלים אם כל הפרוזדור היה מתחיל פתאום לפרפר.

אחרי שיחה קצרה אצל הרופא ותיאור התחושה אני עובר לאח הנוכח שמחבר אותי לאק"ג ומספר לי שהדופק שלי 200. אני מאד נינוח באופן כללי ורק התחושה הזו שיש לי קרפיון בתוך החזה שבהחלט מרגיש כמו גפילטע פיש מחוץ למים ומפרפר לו במרץ.

הדוקטור נכנס,  מסתכל על הסטריפ שיוצא מהמכונה ואומר לי "אני מפנה אותך בנט"ן לבית חולים. זה הנוהל. אני בטוח שזה גורנישט, זה מאד שכיח"

"גם מוות הוא מאד שכיח" אני אומר לו בחיוך.

נוסעים לבית חולים, מגיעים למיון, הפרמדיקים משאירים לידי את הדוח.

"מצב החולה בהגעה - רציני" כתוב שם. אני צוחק.....מזמן כבר לא אמרו עלי שאני רציני. תמיד אומרים לי שאני לא מספיק רציני. אבא שלי תמיד חשב שאני לא מתייחס לחיים ברצינות רבה מספיק.

יש משהו מרגיע בזה שאנחנו יודעים איך זה ייגמר, לא? צפצוף ארוך ומעצבן שאנחנו לא נשמע אותו. ואחרי זה, כלום. לא כואב הראש, לא צריך פיפי, לא רעב, לא צמא....כל הדברים האלה שהגוף שלנו כל הזמן דורש ותובע. "חם לי, קר לי, אני רעב, אני צמא, כואב לי פה, מגרד לי שם, תכסה אותי, טפל בי.....פיפי, קקי, אוףףףף איזה נודניק..." אם מישהו היה מסתובב לידינו כל הזמן עם התביעות האלה היינו מעיפים אותו מזמן. אבל עם הגוף אנחנו סבלניים.

אני מנסה לחשוב איך החיים היו נראים אם חלק מהאנשים היו מתים בסוף וחלק לא. אבל אי אפשר היה לדעת מי כן ומי לא וכמה זמן כל אחד יחיה, וחלק חיים לנצח.....איך אפשר לתכנן משהו ככה. אי אפשר היה לעבוד ככה, זה היה נורא מבלבל את כולם, לא?

או שלא. או שזה היה מלמד אותנו משהו חשוב.

מישהו חכם אמר פעם שיש שני דברים שמפריעים לאדם לחיות חיים שלמים ומלאים.

1. הזכרונות מאתמול

2. הדמיונות על מחר

מרוב שני אלה אנחנו שוכחים את היום. הרגע הזה שעכשיו....הופ, עבר...מה עשיתי איתו? ועם זה שבא עכשיו? הופ עוד אחד....המשאב היחיד כמעט שאנחנו מוגבלים בו. זמן.

אנחנו מתים על זמן. מודדים אותו. מדברים עליו. פוחדים ממנו. אומרים שהזמן עושה את שלו.

טוב, כל עוד הוא עושה את שלו ולא את שלי אז אין לי בעיה עם זה. הרי ברור שהזמן לא עושה כלום. זה אנחנו שעושים, את שלנו ולרוב את של אחרים.

אז עכשיו אין לי זמן ואני צריך ללכת לעשות משהו אחר.

אבל מחר אני אשתדל לחיות את היום שקיים, ולא לזכור את מה שהיה אתמול ולא לתהות יותר מידי מה יהיה מחר. אפשר מבטים לאחור ולפנים, אבל להיות? ממש להיות? רק כאן. רק עכשיו, אחרת מי יודע איך זה ייגמר? אני יודע. עם דופק 200 ופרפור פרוזורים.....