ביעור חמץ פרטי. זה מה שזה היה.
אולי המילים הכואבות ביותר שהעזתי לכתוב. בטח לפרסם.
לא בכדי, כתבתי ואכן.

הסיבה שמחקתי את הפוסט הזה היא, כי לא יכולתי לתת למילים להישאר כאן. לא לאלה. גם לא למה שמאחוריהן. לא יכולתי אפילו לקרוא אותן שוב אחרי שהן הועלו. לכן גם לא יכולתי להגיב לכם. זאת למרות, שהתגובות שלכם, כמו גם המסרים, יקרים לליבי עד מאוד.

הפעם לא יכולתי לענות. שאלות רבות הועלו כאן בתגובות, שעל חלקן, אין לי תשובות עד היום. לחלקן יש לי תשובות שמכאיבות לי, לחלקן יש לי תשובות, שאני מתביישת שהן שלי.

אני יכולה רק לומר ש"ההוא" כבר לא, כמעט שנה שלמה. ו..לא. עולם ה- BDSM, איננו חלק ממני בשום צורה ואופן. אני אף סולדת ממנו וזאת מבלי לפגוע בכל העוסקים בו בשפיות ובהסכמה.  אני, טל, לא יכולה להיות חלק מזה. גם לא מכל שאר הדברים שנכתבו שם.

פשוט. זה מה שאני צריכה. ודבק איש באשתו והיו לגוף אחד. כזה פשוט. שום דבר לא יכנס יותר באמצע. כלום. אם למדתי משהו, מ"שם", אז זה מה שלקחתי. זו טל. פשוטה ולא מתוחכמת. אשה של איש וזהו.

פעם, יבוא האיש הזה. ואם לא זה, אז בכלל לא.

תודה גדולה לכם על ששמרתם על המילים ההן. על שעטפתם.
תודה.