אבא היה קם ראשון בכל שבת ומכין את ארוחת הבוקר. הוא היה מכין סלט ירקות קצוץ דק-דק, ותמיד התגאה, שאף אחד לא קוצץ את הירקות כל כך דק כמו שהוא קוצץ, ושבאף מסעדה לא נמצא סלט כזה. אחר כך היה מכין חביתה במחבת גדולה, מחמש ביצים ובצל מטוגן, שגם אותו הוא קצץ דק-דק.

לפעמים החביתה הייתה נשברת, אז הוא קרא לה מקושקשת, והתלונן שהמחבת סיימה את הקריירה, ושצריך לקנות חדשה. ובגלל זה הוא לא הצליח להפוך את החביתה כמו שצריך. כשהוא היה אומר את זה, אני חשבתי לעצמי, שחבל שאין לנו מחבת עם קריירה כמו בטלוויזיה, כי שם החביתה יוצאת תמיד שלמה.

את החביתה, אבא היה מחלק לחמישה חלקים שווים, ושם כל חלק בצלחת. אבל תמיד החלק שלי נראה לי יותר גדול מכל השאר.

לצד פיסת החביתה, אבא היה מניח גבעה קטנה של סלט ירקות. אמרתי לאבא שאני לא אוהבת חביתה וסלט באותה צלחת. כי החביתה מחממת לי את הסלט, והמיץ של הסלט מרטיב לי את החביתה, ושזה לא טעים לי ככה, ואני גם בכלל לא רעבה. אבא אמר שזה מלא ויטמינים וגם מאוד טוב בשבילי, ושאם אני לא אוכל יבוא שוטר. ואמא הוסיפה, רק שאדע, שיש ילדים שאין להם מה לאכול, והם היו מאוד שמחים לאכול סלט חם וחביתה רטובה כמו שיש לי בצלחת, וכל הפרצופים ורפלקס ההקאה שלי לא יעזרו לי. ואם אני לא אסיים את הכל כמו ילדה טובה, אז אני לא אקבל אשל עם סוכר לקינוח, כמו שאני אוהבת. 

ואני בכלל לא אוהבת אשל עם סוכר.

כל השבוע הייתי מחפשת ילדים רעבים שאין להם מה לאכול, ברחוב שלנו. הייתי מחפשת גם בעוד רחובות, אבל אמא לא הסכימה לי להתרחק מהבית. ובכל פעם שאיזה ילד היה אומר שמקרקרת לו הבטן והוא ממש-ממש רעב, הייתי מזמינה אותו לבוא אלינו בשבת בבוקר, כי אבא שלי מכין ארוחה עם מלא ויטמינים. אבל אף אחד אף פעם לא בא. ובכל שבת, נאלצתי לסיים את כל החביתה הרטובה והסלט החם.

ואם הייתי ילדה טובה וסיימתי הכל, הייתי מקבלת אשל עם סוכר לקינוח.