הסדר אצלנו הוא קצר ומוזר.
שלוש נשים, שלושה דורות וכרוב ממולא.
אני הפסקתי לאכול בשר, אמא הזמינה בטייק אווט ממסעדה יהודית, וסבתא כבר בת 92 – היא יכולה לעשות מה שבא לה בעצם.  

הסטרוקטורה היא מעגלית/פולנית/מסורתית :
בשלב מוקדם, נשלח מבט אוכל אדם מהדור הישן בהבזק קולע אל אמא שלי, שמנסה לא להחנק על כף החזרת שהיא הרגע הכניסה לפה בכדי לא לענות על שאלות.
היא שמה לי ממולא על הצלחת, משלחת בי את אותו מבט עם טאץ' מודרני ומחכה בסבלנות לרגע בו היא תתפוס אותי במטבח.
אני אוכלת את הממולא ופוצחת בעוד משפט המסתבר כדבר הכי פחות נכון לומר כמו: “ראיתי תמונה של דודה כך וכך...היא נראית מקסימה" ... שוב נזרק המבט וחוזר חלילה.

הסדר מפוצל בין שני מקומות עיקריים כמובן:
שולחן האוכל- בו נאמרים הדברים.

המטבח- שם עומדים על משמעויות, ופוסלים את רעיון הבריחה מהחלון + קפיצה מעל גדר השכנים וזחילה גחונית עד לאוטו. אני משכנעת את אמא שזה לא שווה.  היא בהחלט מסוגלת, ואני אתקע עם חיוך דבילי אל מול סבתא, שתוהה למה התריס פתוח.
יש לזכור כי החזרה לשולחן נעשית בחיוך- ובחלוקת ממולאים.
עד סוף הערב סבתא כבר מצליחה בששון להצהיר שהדודה הרחוקה כך וכך היא פשוט בהמה. אמא נחנקת על כף שישית של חזרת ומעבירה לי עוד ממולא לצלחת.
אני שולחת בה מבט מתחנן- תעיפי את הממולא הזה ממני. מה חטאתי לך?
בדרך הביתה היא דופקת פרסה ומחליטה לעבור דרך ירושלים לטיול רגיעה. אנחנו הגענו לנתניה מראשון ואני בכלל גרה בתל אביב.

אני כבר נראית כמו ממולא, אמא אדומה מהחזרת וסבתא ישנה בבית וחולמת על הדודה הרחוקה, זו שעוד תשמע ממנה.

כמו בצ'כוב, את כל הארוע מקיפה המחשבה על העיר הגדולה .......וארשה.
שם הקניידל "זורם" כמו צימעס.
שוין!  עד שנה הבאה.