הכל אפור פה. האנשים לבושים בצירופים שונים של שחור, לבן וחום. גם בתי הקפה. הבניינים שפעם היו צבעוניים דהו, והוורוד היחיד מגיע ממשקה בטעם תות שמישהי שותה לידי.

האנשים פה לא מחייכים. מדברים בשקט, מנומסים ומנוכרים. אף אחד לא צוחק. המבטים שלהם קרים, וכל אחד שקוע בענייניו. גם מי שאין לו עניינים שקוע באין ענייניו. דיבורים בקושי יש פה.

גם ילדים בקושי. ברכבת משדה התעופה עוד ראיתי איזה בן שבע-עשרה, אבל כאן אין אף אחד שנראה מתחת לגיל עשרים ושתיים. אולי שלוש. אף פעם לא חשבתי שילדים שסתם מסתובבים באיזור יכולים לעשות כל כך טוב על הלב.

גם הרחובות קרים. הפעם לא כמטאפורה, אלא קרים ממש. מזל שהבאנו מעיל.

יש משהו מתנשא באווירה כאן. משהו שאומר "אנחנו כן, ואתם לא". מוזמנים, רצויים, מוכרים. אנחנו כן, ואתם לא.

הרכבת בדרך לכאן עברה באיזה יער. לא בדיוק יער, משהו בין חורשה ליער עבות, אבל זה היה מספיק כדי לעורר את המחשבות שלי. מסילות ברזל ערומות, המון מסילות ברזל, בתוך יער בסוף החורף, על האדמה הזאת. מחשבות שרוצות רק דבר אחד: לברוח.

עכשיו הבנתי מה מפריע לי. הכל אפור פה. אני רוצה הביתה.