| שמחתי, באמת ששמחתי, לשמוע בבוקר יום רביעי האחרון על צניחת המניה של חברת CROCS בארבעים (40!!!) אחוזים בעקבות אזהרת רווח שפרסמה. הידיעה סיפרה גם שהמפעל בקנדה נסגר בשל ירידה משמעותית בביקוש. החדשה הכי טובה ששמעתי בחודש האחרון. בלי גוזמה. אם יש דבר כזה 'קורבן אופנה' אז קרוקס הם פצצת האטום האולטימטיבית. באחת מהחנויות בשינקין יש מגוון של שגיאות עיצוביות מהחברה הנ"ל. אבל הסבירו לי שהן נוחות. שה-MODE נוח! אבל אני הודעתי שאין סיכוי שאעבור לדום בעניין. במגזר מסויים זה החליף את הדובון. ולא שאין לי שלושה קרוקסינלים כאלו בבית, אפילו נעזרתי בנעל אחת שזרוקה בחדר של ד' בן החמש עשרה, מתחת לשולחן המחשב, כדי לאיית את שם החברה נכון, אבל על ילדים זה עוד איכשהו בסדר, ולעיתים חינני, עד שהם מורידים אותן בעיצומו של יום שרב וטביעות כפות רגליהם, השחורות מבוץ וזיעת נעורים, על רצפת הבית, גורמות לי לשמוע גיעגועי מצוקה של קורמורנים טובעים בזפת ממלחמת עיראק הראשונה. באוגוסט 1990, ארבעה חודשים לפני המלחמה ההיא, הייתי באימון בדרום. מפקד האוגדה בא לדבר איתנו ואמר שאנחנו מיועדים להיות הראשונים, במידת הצורך, להגיע לעיראק. "אתם צנחנים! אתם חוד החנית שלנו! אתם בחרתם להיות אלו שיובילו את המחנה וכעת תהיה לכם הזכות לעשות זאת!!!" אני חשבתי על יואב בן הארבעה חודשים ששכב רחוק ממני במיטת התינוקות שלו. ואז נעמדתי ואמרתי "המפקד האוגדונר - כי בגדוד 890 הקפידו שניתן כבוד פעמיים: גם על הדרג הפיקודי וגם על התפקיד - אני התנדבתי לצנחנים בגלל הנעליים האדומות. שחור לא מתאים לי. אז היה לי יותר נוח אדום. לא חשבתי על חוד החנית...." הפרצוף של המפקד האוגדונר נעשה אדום יותר מהנעליים הכי אדומות שאי פעם ראיתי "טוס לי מהעיניים קוקסינל! אני לא מוכן שתרעיל לי פה את הלוחמים המופלאים האלה...." טוב נו, בעצם זה מה שרציתי לומר, אבל חשבתי שהדברים שלי לא יובנו כהלכה אז שתקתי. מיד בסוף המילואים, אחרי שהקיטבג היה מוכן בימ"ח עם שמי רשום עליו, למקרה של אתם יודעים, חוד החנית וכו' קנינו כרטיסים ויואב, אימו ואני עלינו על מטוס שהוביל אותנו ללונדון. אחרי חודשיים של כיף, כשהגענו למסקנה שהכל בסדר חזרנו. יום לאחר מכן נפל הטיל הראשון ברמת-גן. |