מלמעלה ורשה נראית ... נו, כמו ורשה.

יש משהו מוזר בליסוע למולדת התרבותית, בפעם הראשונה, ל - 36 שעות של עבודה.

ועוד בדיק בימים שפרס נואם לזכר מרד גטו ורשה.

זה מרגיש כמו: לא בטוח שזה נחוץ, אבל אם כבר ,למה כל כך קצר. פולניה, כבר אמרנו?

ופתאום, על הקרקע, כולם מדברים פולנית, שאני בכלל לא מבינה ואיכשהו נשמעת מוכרת ומוזר ככל שישמע הם מדברים גם איתי פולנית (כנראה שגם אני נראית להם מוכרת...) ובערב האוכל במסעדה  - בדיוק כמו בבית.

וזה זורק אותך, ככה, בלי לשמוע את פרס ובלי מרדכי אנילביץ', פתאם מתגלה לך פיסת חיים שיכולה הייתה להיות שלך.

אם

בדרך חזרה אני קונה בשה, לאמא, צנצנת שמאלץ, שלפחות יישאר הטעם.