דנית (שם בדוי) בת 21, במסלול הפולני הרגיל. סיימה לא מזמן צבא, עכשיו פסיכומטרי ואוטוטו היא באוניברסיטה ללמוד משהו מועיל לאנושות. ילדה מתוקה, יפה, חכמה, רגישה, כלה שכל אמא (גם אני) תרצה לבן שלה.

דנית היא בת למשפחה עם ערכים, כן, עוד יש כמה כאלה "ארץ ישראל היפה" ובלי מרכאות. משפחה מטיילת, אוהבת, תומכת, מכילה. באמת, תענוג להיות לידם ואיתם. פשוט חוויה.

ואיפה המילכוד? הרי לא סתם אני מספרת על דנית...

כשנולדים וחיים במשפחה שכזאת, יש המון אהבה בלב. זה נתון. זה מובן לך הכי בעולם שאתה אהוב וששומרים עליך. מה שלא מובן לך, זה הקטע עם הגבולות.

אתה מרגיש מוגן בלי לדעת את גבולותיך ואת כוחותיך, כי אף פעם לא נדרשת להם. יתכן, שאפילו מרד נעורים מעולם לא היה לך, כי לא היה לך במה למרוד.

למעשה, המיומנות החסרה לך במפגש עם העולם היא היכולת "לפגוע" לכאורה, באנשים אחרים, כשאתה נדרש לשים את הצרכים שלך לפני הצרכים שלהם. את הרצון שלך לפני הרצון שלהם ואני מדגישה "לכאורה" כי זה לא באמת. זכותך לומר את אשר על ליבך וזכותך לעצור את מי שלא מכבד אותך. יותר מזה, זאת חובתנו לשמור על עצמנו.

היכולת לומר: "סליחה, לא מתאים לי איך שאתה מתנהג אלי", היכולת להיות קצת יותר אסרטיביים בהחלטה שהקשר הזה לא מתאים לי, בין אם זה קשר זוגי, חברי או אפילו עם הבוס בעבודה, בלי הפחד לפגוע או לאבד. במקרה הזה, זה או אתה או אני ורגע,,, כן - אין ספק שאני חשובה יותר!

עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מה שאנחנו אמורים ללמוד במרד עם הורינו בגיל ההתבגרות. הכלים של הגדרה עצמית אותם אנחנו רוכשים במאבקים הניצחיים של גיל 15-16. 

הלמידה קשה לא פחות מכל למידה אחרת מאחר והיא כאילו סותרת את המסר הערכי בבית של "ואהבת לרעך".

האמת היא שזאת הרחבה ל"ואהבת לרעך כמוך".

העבודה היא לאמן את המוח במחשבה הלכאורה "אגואיסטית" - מתאים לי, לא מתאים לי... ולדעת שבכך שאתה שם גבולות ברורים, אתה מאפשר שינוי, אתה גם שומר על עצמך וגם עוזר לצד השני, שמתקשה גם הוא לצאת מהמקום התקוע.

דנית גילתה, ממש בזמן הנכון, שהיא טרף קל לשוחרי שליטה אובססיביים והיא רוצה להתנתק לא רק מהאחרון, אלא גם מהדפוס הזה של אנשים.

למצוא אהבה חדשה, בה היא יכולה לבוא לידי ביטוי במלוא הדרה.. וזה הרבה מאד.

למצוא מישהו שיראה אותה ויאהב אותה כמו שהיא בתמימותה המתוקה, בחוכמתה הרבה ויופייה המתעצם במקביל לאישיותה הפורצת.

קל מאד לאהוב את דנית, עכשיו רק נותר לה לאהוב את עצמה על כל חלקיה, גם אם לשם כך היא צריכה ללמוד לאחוז לפעמים בחרב ולחתוך בלי להסתכל אחורה.

להקשיח קצת את הלב על מנת לשמור על עצמה.

כמו כולנו.

זה כמו מחלת ילדות, כשאתה בן 21, זה יעבור מהר, בקלות עם הרבה אהבה ותמיכה. כשמגלים את זה ומתפנים לטפל בזה בגיל מבוגר יותר, הטיפול הרבה יותר קשה, מסובך וכואב...

גילה