אז איך זה מרגיש לקבל תלוש משכורת על סך שלושת אלפים שקל? די מגעיל, למען האמת. זה מרגיש עני, זה מרגיש מיותר, זה מרגיש מבוזבז. זה מרגיש חסר טעם. שלושת אלפים שקל. מכסים את הגנים של הילדים – בערך. מכסים שבועיים וחצי של קניות בסופר – בערך (והיי, אני קונה בחצי חינם, לא באיזה קו-אופ שכונתי ויקר להחריד). וזה מרגיש בעיקר חסר ערך, מול בן הזוג שמביא את המשכורת העיקרית. הוא מפרנס, אני מקוששת שכר מינימום. אז נכון, אני מטפלת בילדים באופן בלעדי כמעט במשך השבוע. אני מבשלת, מנקה, עושה כביסות, קניות שוטפות, והוא עובד עד מאוחר ומביא את הפרנוסה הביתה. הסדר שוביניסטי במידה בלתי נסבלת, כמעט, ובעליל אינו מוצא חן בעיני אף אחד מאיתנו. והגרוע מכל, שאני אשכרה מרגישה נחותה מבן זוגי. כאילו הפנמתי לחלוטין את ערכיו והשלכתי לפח האשפה את ערכיי הישנים. שכן ערכיי נדמים כל כך לא רלוונטיים למציאות חיינו. מה הקשר שלהם למשכנתא, לגנים, לסופר, לאוברדרפט? ואני רציתי לכתוב. רציתי להסתגר בבית ולכתוב. אני יודעת, הכי לא כלכלי בעולם. ומצד שני – אולי הייתי מצליחה לייצר איזה רב-מכר קטן? איזה רםאורן או מיכלשלו חמדמד ונוצץ, שיימכר כלחמניות חמות בנמלי תעופה ויסדר אותנו מבחינה כלכלית? פעם, אני זוכרת, שמעתי את יאיר לפיד מספר שכשהיה קטן, אביו פרנס ואמו כתבה, ואביו היה אומר: אני עובד בשביל עכשיו, אמא שלכם עובדת בשביל הדורות הבאים. משהו כזה, פחות או יותר. לא זוכרת את הציטוט המדויק. אמירה של פרגון מוחלט, של הכלה מלאה, של השלמה. הבעיה היא, שאצלי זה לא פה ולא שם. אין לי את האומץ, או הביטחון העצמי, להציב עובדות ולהודיע: זהו, אני כותבת, אתה מפרנס. זה גם לא נראה לי הוגן. ומצד שני, אני לא מצליחה למצוא את הדרך להביא משכורת נורמאלית הביתה.מה שמחזיר אותי לתלוש שקיבלתי היום. שלושת אלפים שקל. כל שקל ושקל מתוכם פורט את הוויתור שלי על שאיפותיי, את התסכול, את הצעקה החנוקה: רוצה אחרת! רוצה לכתוב ולהתפרנס מכך בכבוד. מישהו שומע? ל-ה-ת-פ-ר-נ-ס ב-כ-ב-ו-ד! כי בעולם הערכים העכשווי, כסף מביא כבוד. ואני רוצה להשיב לעצמי את כבודי העצמי, לפחות. |