הסיפור הזה 

* מוקדש באהבה והערכה לחברתנו רות יולס. 

הסיפור הזה, מספר את עצמו אחרת כל פעם מחדש.

אני לא זוכרת את השנה או מתי בדיוק זה קרה אבל איכשהו זה התקבע והפך למסורת.במבט לאחור, אם אני ממש מתאמצת ומתרכזת, עולים במוחי תמונות מקצה הסלון המוארך של סבא וסבתא ברמת אביב, ישובים כולנו סביב שולחן ארוך ואובאלי, מתחת למדף עם התמונה של סבא צמוד בכתפו לדוד בן גוריון המחויך. תמונה שיותר מכל הביעה קירבה וחיבה ותמיד עוררה יראת כבוד, אצלנו, הנכדים.

התמונות הבאות קצת פחות ברורות, אם כי צבעוניות לא פחות, ובהן משפחתי הגרעינית המצומצמת (אבא, אמא, אחותי ואני), מדלגת בין שולחנות שונים של חברי משפחה ברחבי גוש דן.בשנים שבהם חייתי בחו"ל וביקרתי בארץ, התארחתי לפעמים אצל חברים שלי בגפי. בשנים האלו, כנראה, התנהלנו, אני והוריי כשני תאי משפחה נפרדים.

אז מתי זה קרה? מתי הפכנו לחלק מהמעגל המשפחתי של רותי וסמי? כנראה שבשנה ההיא, שבה הוגש לשולחן לראשונה שוק כבש נימוח מלווה בצלצלים ותפוחי אדמה גמדיים, מושחמים ופריכים עד כאב.המראה והריח ההם היוו חוויה מכוננת מבחינתי עד כדי כך ששנה או שנתיים אח"כ אני ואחותי ניסינו למחזר את ההצלחה ההיא בביתנו לכבוד יום הנישואין של הורינו. ובישול, יש לציין הוא לא בדיוק הצד החזק שלי, בלשון המעטה.

מאז, אולי שלושים ערבי חג אחורה, אנו מתכנסים בצייתנות של כת בסלון או במרפסת של רותי על שפת כפר שמריהו כדי לחגוג את  שני החגים העיקריים של דתנו עם נספחים נוספים כערב יום כיפור למשל כשרותי נמצאת בארץ.

מכל החגים, סדר פסח אהוב עלי ביותר. אולי בגלל שאצל רותי וסמי סביב השולחן יש הרבה סדר במובן הטכני אבל הרבה הפתעות שמבעבעות מתחת. אבל גם משהו בחילוף העונות, בעקצוץ הראשוני של החום, הפריחה האביבית והתחושה הלא בהכרח הגיונית של חופש.

שוק הכבש  המפורסמת החליפה עצמה מאז במנות סטנדרטיות יותר של עוף ולשון כך שאני לא יכולה לשייך את כתר החג רק לה.

אבל רותי נשארה רותי. אותה מארחת אירופאית מופתית, נצר למשפחה הולנדית והמלכה האם של כל המטבחים.התכנסות כזו בצל קורתה גרמה וגורמת להרבה גרגורי קנאה מצד חבריי במשך השנים שהרי אחרי איחולי החג כל אחד ואחת תמיד שואלים: "אז איפה את עושה את החג?".

אותה תשובה, אותה תגובה. אצל כולם. אלו שאינם מכירים או תה אישית אך מודעים היטב למוניטין הוותיק והמוצדק שלה.

הערב תמיד מתחיל בזה שאימי טורחת לציין באוזני לא לאחר למרות שהיא וכולם יודעים שזה בילתי אפשרי ותמיד אצעד לתוך הבית באיחור של רבע שעה ועדיין לפני אחותה הצעירה והסוערת של המארחת ומקבץ נוסף של אנשים שרק בהגיעם, זהותם נחשפת כמו בהפתעה.

כולנו נתנשק בחום אמיתי ונגיש למלכת המטבח תשורת חג. אני באופן אישי נמנעת להביא לה כל דבר המתקשר לאומנות המטבח וההגשה מאז אותו יום שציינה ביבושת שכמות הכלים במטבחה, במחסן ובארונות למעלה, ישרדו שלושה מחזורי חיים אחרי לכתה והיא שוקלת לעשות גאראג' סייל להקלת העומס, הנפשי גם.

מאז היא זוכה ממני למתנות פינוק שמכוונות אך ורק לתחזוקת ויפויי גופה שלה. כשכולם מגיעים לבסוף, בין עשרים לשלושים איש ואשה, אחותה הבכירה שמזמן ניכסה לעצמה את תפקיד מנהלת התפעול של הערב, מושיבה את הקהל בהתאם לפתקי השמות המונחים על הצלחות.

אתמול, חל מהפך, כשהושיבו אותי לצידו של בועז ולא לצד הוריי. עוד תוספת קטנה למאזן הכוחות הבסיסי היוותה העובדה שהפעם לא הגעתי לבד. הגעתי מעוברת. מה שהפך אותי מבלי שהתכוננתי לכך למסמר הערב, שנייה בחשיבותי רק לאליהו הנביא ולרותי, כמובן.

לבועז ולי יש פלרטוט מתמשך ודי תמים מיום שהבחנתי בקיומו הגשמי והוא בן חמש עשרה לערך. הכריזמה והמתיקות שעטפו את הנער השרוכי והגבוה אז החליפו במשך השנים גוונים, אורכי שיער ומשקלים אבל בועז נותר בועז, תמיד רגיש, אינטליגנטי, שנון ומצחיק ותמיד בחיפוש אחר משהו.אין מפגש משפחתי כזה שבו הוא נוכח שהוא לא מצליח להפתיע אותי במשהו. זה יכול להיות העיסוק הרגעי שלו, מורה לנערים קשיי חינוך בחור מדברי נידח או מנהל תפעול במפעל תיקים בהודו, או הנערה המושלת בליבו באותו חג.אבל תמיד, האי שקט החסוי שלו בשילוב האדם החם והנגיש שהוא, מעצימים את חווית הערב, בעיני.

לימיני ישבה אימו, נערת פרחים נצחית שאני מודה לה בסתר ליבי שהביאה לעולם את הגבר הצעיר שלשמאלי ובאותה נשימה מייחלת שתואיל לעשן את אותה תערובת צמחית שהיא כה קשורה אליה, הרחק משולחן האוכל וממני.

כמו בריטואל ידוע מראש, אני תמיד מבליגה עד הסיגריה החמישית בערך ואז הטיית ראש קטנה, מבט מצמית והיא נזכרת לשאול:" אוי, זה מפריע לך?", כן, מאוד במיוחד כשאני אוכלת ובמיוחד השנה כשאני מעוברת.

ביתה האקזוטית והיפה להפליא חולקת עם אמה את אותה תערובת ובאותה תשוקה אבל היא לפחות עושה את זה כמה כיסאות שמאלה ממני.

בועז, הנשמה שהוא, הפגין אבירות בנושא כל הערב וכשרצה לעשן את עצמו לדעת פשוט קם והתרחק.

התפריט שהוגש, ידוע וצפוי כהגדה עצמה, היה טעים וניסה לקלוע ולרצות את כולנו. רק עמית, אחיינה של המארחת שחזר לאחרונה בתשובה, טרח להבדיל עצמו מהיתר בצלחות ולעיתים במזון שהוגש.

טוב שהוא גר קרוב. מקסים שכולנו מקבלים את זה בהבנה והכלה, היום. כמה חגים אחורה, זה עוד היה נושא לשיחה.

התרככנו עם השנים והמפגשים. השטיקים האישיים של הנפשות הפועלות סביב השולחן כבר לא מסעירים כבעבר.

אבא שלי יחייך את חיוכו המקסים כל פעם שמישהו יהסה אותו לפני שהוא פוצח במונולוג בעל גוון פוליטי שעשו להפריע לתהליך העיכול סביב שולחן החג. אמא שלי תפזר אהבה, אלגנטיות, אצילות והרבה קינוחים סביבה.

סמי, שחזר הביתה אחרי שנים של חלוקת אנרגיות וחיים בינינו לבין הגולה, ימשיך להתאהב יותר באשתו מחג לחג ובשל כל הסיבות הנכונות.רותי תמשיך להיות מלכת המטבח הבלתי מעורערת שגם שרה באופן מעורר קינאה , כותבת נפלא ובעיקר מאגדת בכוח של אהבה ללא תנאים את כל ענפי המשפחה המורכבת שלה.

אנחנו נמשיך לנהור אליה וליהנות מהכנסת האורחים שלה כל עוד היא תוכל להכיל אותנו ואני?

אני אמשיך לנסות ולפענח את קוד הגנום המשפחתי, את נקודת הזמן שבה כל זה החל וגם אמשיך לעקוב אחרי ההתפתלויות של כל חברי השבט בנבכי החיים.  

הסיפור הזה, מספר את עצמו אחרת כל חג מחדש.