מדי פעם, לא ברור איך ולמה, מתגלגל לידי מגזין גברים. מגזין גברים ישראלי, הכוונה. מסתבר שיש דבר כזה ומדובר ביצור קצת מוזר, כי מגזין גברים - ככל שאני זוכר מילדותי הרחוקה - הוא מגזין כרומו מאוד עבה, שבתוכו מצלומות בחורות נוצריות טובות, במינימום לבוש ומקסימום חשיפה, בעדשות מעט מעורפלות (טכניקה מקובלת להסתרת כתמים וחצ'קונים), עמוד אמצע שנפרס לשלושה חלקים והתנועה הכי אופיינית של כל מי שאוחז בידו כזה מגזין היא סיבוב המגזין למצב אופקי, כשהעמוד האמצעי נפרס מלוא הדרו (ובעצם מלוא הדרה של נערת החודש).

ועל מה ולמה נוצריות? קודם כל, כי מדובר במגזינים אמריקניים ברובם; אבל מעבר לכך, ואני לא יודע כמה מכם שמו לבם לכך - מרביתן עונדות לצווארן הצחור תכשיטי צלב למהדרין (פעמים רבות זה פריט הלבוש היחיד). אז כן, מגזין גברים היה תמיד אוסף מרתק של נשים מעטירות בצילומי עירום על גבול הפורנוגרפיה, עמוד אמצע מתקפל לשלושה חלקים ותליוני צלבים מזהב. אה כן, והיו שם מאמרים מעניינים מאוד. הכל קראנו, מלה במלה. אלא מה. (אגב, בפנטהאוס של אז דווקא היה חומר מרתק לקרוא, משהו בסגנון "מכתבים למערכת". הרבה מלים חשובות באנגלית למדתי מהקריאה האדוקה של אותם מכתבים "אותנטיים". מאוד אותנטיים).

אז בשנים האחרונות צצו להם כמה וכמה מגזיני גברים בשפת הקודש, והם עוסקים דווקא בגברים. מה זה אמור להביע? בלי נערות חודש, בלי גברות של אמצע, בלי נשים מתקפלות לשלושה חלקים, בלי מכתבים נועזים למערכת. מאוד מוזר. מאוד מאוד מוזר. המגזינים האלה, כמו גם כל מיני תוכניות מוזרות בערוץ "הגברים" ("ערוץ הגברים"?!) "אגו", עוסקים במבחר עניינים שמעניינים את הגבר הישראלי. זאת אומרת, הם עוסקים בכל מה שהעורכים של המגזינים האלה בטוחים שמעסיקים את הגבר הישראלי. וככה, בסוף סופשבוע ארוך של משפחה ובשר על האש ויותר מדי אוכל וקצת יותר מדי זמן פנוי - עילעלתי קצת בכמה גיליונות נבחרים מהחומר ההוא. מה אגיד, היה מרתק ומאלף. אבל ככל שדפדפתי בעמודים המבריקים (מי מממן את כל ההפקה הגרנזיונית הזאת? אני בעסקים האלה הרבה שנים ויודע משהו על עלויות הפקה של חומרים כאלה, זה הון תועפות) - יותר ויותר התחדדה בי שאלת השאלות: על מי לכל הרוחות הם מדברים? מי זה הגבר הישראלי הזה שעליו הם כותבים? מי זה הגבר הישראלי הזה שהוא קהל היעד של העיתונים האלה?

ובמלים אחרות: על איזה גבר ישראלי הם מדברים שם לכל הרוחות? קרה משהו שלא סיפרו לי עליו? נולד כאן זן חדש של גבר ישראלי שלא יצא לי להיתקל בו?

הגבר הישראלי של המגזינים הוא יצור שעיר ומחוספס, עב כרס, לובש חולצות טריקו קטנות ממידותיו הנדיבות בשני מספרים לפחות, שוביניסט מוצהר, איש שלא יודע מה זה לטפל בילדים, מעולם לא בישל ארוחת צהריים לילדיו, לא עוסק בעניינים שוליים כמו כביסה, קיפול, גיהוץ, טאטוא ושאר מטלות בית, שחשבתי שהן שגרתיות לגמרי בחיי השוטפים. חייו של גבר ישראלי.

ככל שידוע לי, לפני כמעט 50 שנים נולדתי כאן בתור בן זכר. זאת אומרת, אני כאן כבר די הרבה זמן, גם גבר וגם ישראלי. גם יש לי כמה וכמה חברים, מכרים, עמיתים, אנשים שהכרתי במהלך השנים. חברי ילדות, חברים בצבא הסדיר, חברים מהמילואים, קולגות בעבודה. כל מיני חברים. זאת אומרת, גברים זכרים, בגילאים שבין - נניח - 40 ל-60. ומה אגיד לכם, אף אחד מהם לא מזכיר - אפילו לא דימיון רחוק ודחוק - את הגבר הישראלי של מגזיני הגברים מבריקי הכרומו.

הגבר של המגזינים הוא מאוד גבר. מה זה מאוד גבר? גבר-גבר. הוא מבין נשים ויודע מצוין מה נשים רוצות. והן, כמובן, רוצות אותו. הנשים, מצידן, נופלות לרגליו ללא היסוס ובהתמסרות מלאה. כי הן יודעות היטב מה טוב בשבילן - גבר ישראלי (חדש) כמובן.

הגבר הישראלי החדש יודע המון על וויסקי. יודע על וויסקי יורת ממה שיודעים עליו הסקוטים, שלא לדבר על האירים. הוא עורך מסעות למזקקות הכי נחשבות, יודע להבדיל בין המינים ותתי הזנים, נשאר על הרגליים בכל תחרות שתייה ולעולם לא ישתה משהו שהוא פחות מ"סינגל מאלט". וזה מאוד מרשים. רק מה, באופן די מוזר ותמוה - בחיים לא פגשתי מישהו שבאמת יודע מה זה וויסקי (זה בסדר, גם לי אין מושג), לא מסוגל להסביר מה זה "סינגל מאלט" (אני מתערב ש- 99% מגברי עמנו יודעים ש"מאלט" זה בירה שחורה של "נשר") והכי הרבה שיהיו מסוגלים לשתות זה משקה כלשהו, מסחרי והמוני, מעורבב עם הרבה קרח, כזה שמוצאים בדיל מוצלח בדיוטי-פרי בנתב"ג.

הגבר הישראלי של המגזינים גם מעודכן מאוד לגבי חומרי הדישון האמיתיים של הגבר - האפטר-שייב, הפרפיום, הדיאודורנט - הכי נחשבים והכי יקרים והכי מובילים בפיק-אפ ברים של מנהטן או לונדון. אז איך זה שבכל פעם שאני נכנס למעלית עם קבוצת גברים, סביר להניח שאתעלף מניחוחות הזיעה הקרושה עוד לפני שהדלתות ייסגרו?  

הגבר הישראלי של המגזינים עונד כמובן את המלה האחרונה בשעוני היד (ברייטלינג, טאג-הווייר, אומגה... שכחתי משהו?), התהדר במשקפי שמש של המעצבים הכי יקרים, רוכב על רכב השטח הכי יקר שיש בנמצא ואז יורד לפורשה (רק כי הפרארי בטיפול 10,000). הגבר הישראלי של המגזינים מעודכן תמיד. ממעמקי תחתוניו (רגע, מה האופנה הגברית המעודכנת יותר - עם או בלי תחתונים?) ועד לג'ל הריחני המשוח בשיערו (בתנאי שהאופנה האחרונה היא לא קרחת מבהיקה). המכנסיים הכי נחשבים בלונדון, החולצות הכי אופנתיות בפאריז, הנעליים שאך זה יצאו מפסי הייצור במילאנו. מעודכן לעילא. מאובזר ומשופצר.

העניין הוא שהגבר הישראלי שאני מכיר, ואני מכיר כמה, לא מעט - לובש ג'ינס ליווייס מודל 1985, חובש משקפי שמש ריי-באן משנות התשעים, מעדיף חולצות טריקו מהוהות בגודל XXL, נועל סנדלים של נמרוד (או סנדלי טבע, או סתם כפכפים, או נעלי-אילת...), עונד שעון סייקו אנונימי ובסוף יום עבודה ארוך נכנס למזדה 3 ליסינג שלו, עם התווית השקופה של הפירמה שמודבקת בחלק האחורי. בבית הוא עובד כמו אשתו, ולפעמים יותר. מאכיל את ילדיו הקטנים, מקלחת ולישון; שוטף את הכלים ומסדר את המדיח; מסדר קצת את הבלגן בסלון ונרדם עם גלובס, מתישהו באמצע הלילה, עוד לפני שהספיק להפנים את הכותרות בשער.

אה כן, ולפעמים הוא גם כותב פה ושם פוסטים ברשתות חברתיות.

כי יש גבר ישראלי, יש ועוד איך. רק שהוא עסוק בחייו המתישים, בפרנסת משפחתו, בדאגה להוריו המתבגרים, בשמירה מפרכת על משקל גופו, על הכולסטרול שלו, על לחץ הדם, על הבריאות בכלל - ופשוט אין לו מתי להיות גבר ישראלי חדש.

ואולי הגיע הזמן שנקים אנחנו מגזין גברים ישראלי אמיתי - מגזין שיעסוק גברים ישראלים אמיתיים? מגזין בלי וויסקי סינגל מאלט, בלי הוגו-בוס, בלי ברייטלינג ובלי פרארי? נראה לכם שיש מקום למגזין גברים שיעסוק בחיים ולא בחלומות?

בחלום.

לבלוג של טובי פולק