כיתה זין, היא שנה מאוד עמוסה. להורים. אחרי שהתרגלנו, לסיים שיעורי בית במהירות יחסית, שגוזלת רק שלוש שעות של ויכוחים, המורה הטילה עלינו עבודת שורשים. בפנים מחייכות, בתחילת השנה, הסבירה המורה את חשיבות העבודה, ובעיקר את התרומה הגדולה לילדים, הזוכים לשעות איכות רבות עם ההורים, בזמן שאלו האחרונים מפיקים עבורם את העבודה.
חילקנו בינינו את העבודה. זוגתי שתחייה ואני, נעבור על כל התמונות אצלנו ואצל ההורים, נכין את העץ המשפחתי, נתחקר, נחבר, נכתוב, נעבד, נעצב, נכרוך ונעטוף. הוא יגיש. אני ביקשתי להוסיף לו עוד מטלה. שיראיין את סבתא. הוא מייד הודיע שהנושא לא כלול בתוכנית הלימודים, וחוצמזה גם ככה הוא משקיע המון בעבודה הזו.
הסברתי לו שלסיפורים של סבתא יש ערך מוסף רציני לעבודה, וכדאי שישמע מה היה כאן פעם, כשהתמונות עוד היו בשחור צהוב ו-SMS פירושו היה Send More Shmaltz.
מאז שסבתא בפנסיה יש לתאם אתה מראש כל ביקור וראיון. הילד הכין שאלות מקיפות, דף ועט ויצא לדרך. אחרי חצי יום הוא חזר עם מבט אטום בעיניים אחרי חוויה רוחנית, הגיש לי את הדפים ועזב בדממה. ואלו תולדות, סבתו שתחיה, בארץ ישראל:
-סבתא, ספרי לי על הימים הראשונים שלך בארץ. -נו, מה יש לספר, היה קשה, זה לא כמו היום. ורק שתדע, שהגענו, אז בלה אפילו לא חיכתה לנו בנמל. גם שהגענו אליה הביתה, כוס מים היא לא הציעה לי. נו, והסרוויס שנתתי לה לחתונה? אתה חושב שהיא משתמשת בו? א-קרענק. אז היה קשה.
-במה סבא עבד כשהגעתם? נו, מה אתה חושב? היה קשה. זה לא כמו היום עם עבודה. אז סבא שלך, הלך ליוסף, בעלה של בלה, שיעזור לו עם עבודה. והוא מה? לא רק שלא משתמשים בסרוויס גם לא הציע לסבא לשבת כשבא לדבר אתו. ואחר כך שסבא כבר מצא עבודה, אז פעם אחת, ביום שני זה היה, הוא לא אמר לו שלום ברחוב. אבל אני באמת לא זוכרת כלום מאז.
-ואיפה גרתם? נו, גרנו. היה קשה. אני כבר אמרתי אז לחנה השכנה שככה אי אפשר להמשיך, ומה היא חושבת לה שכלב שלה נובח בין שתיים לארבע, ובכלל זה שבמדרכה יש מים מספונג'ה שלה, כל יום רביעי, וריח של בישולים שלה זה לא משהו. אפילו לטעום לא הציעה לי. ואני כל פעם שעשיתי גריוועלעך לסבא, לא נתתי לה לטעום? בוודאי שנתתי. וזה שהבן שלה באחת עשרה בלילה עוד לא חזר? זה אתה יודע? ומה אתה חושב שיצא ממנו? נו, אז לא היה קל.
-ספרי לי על סבא בזמן המלחמה. נו, מה יש לספר, באמת שהזיכרון שלי כבר לא משהו. בלה. היא בטח זוכרת. איך היא היתה מסתובבת ככה ברחוב עם השמלה הפרחונית שלה בזמן מלחמה, ושיוסף לא בבית היא מחייכת ככה לבריטים. ומה בסך הכל ביקשתי ממנה, קצת עזרה? אבל היא? לא. יש לה תה לשתות עם חברות שלה. אפילו לא בסרוויס ממני. כאילו שסרוויס מחתונה שלה לא מספיק טוב לה. מה אני אגיד? היה קשה במלחמה.
-ואחרי המלחמה? או. אז היה קושי גדול. שסבא, הוא חזר, אז אפילו שלום היא לא באה להגיד לו. ואני עוד מחכה, כי היא צריכה להחזיר לי את הכוס סוכר. אני תמיד חייכתי, כאילו אני לא זוכרת, אבל שלא תחשוב לה, אז מה אם יום שישי ולא היה לה, ויוסף לא נמצא? אבל, אני באמת לא זוכרת פרטים, אולי תשאל מישהו אחר?
-מה היית מבשלת בדרך כלל? מה כבר היה לבשל אז? לבלה, לה היה. אמרתי לה. בלה, תני לי אפעס קצת מחנשולעצע וצימעס מהשוק שחור. אבל היא לא. הכל ליוסף ולבן שלה, שחזר מאוחר כל לילה ותראה מה יצא ממנו. אז הכנתי. גרעסולעס, עם בורשט וקצת שמאלץ. ברוך השם אוכל לא היה חסר בבית. סבתא שלך דאגה.
החלטנו להגיש את הראיון כמו שהוא.
בהערות ליד הציון המורה כתבה: "אני מכירה משפחות רבות שעבודת השורשים מועתקת מאח לאח, אבל להעתיק את עבודת השורשים של המשפחה שלי. זאת מקוריות."
|