יש אומנים מוסיקליים שמופיעים כי צריך, במטרה לקדם אלבום חדש, לעיתים בשביל לשמור על קשר פיזי עם הקהל ולפעמים רק בגלל שחברת ההפקות מחייבת. הם לא באמת אוהבים לעמוד על במה תחת העיניים הבוחנות של הקהל, הם מעדיפים להישאר באולפן מוגן וסגור הם והיצירה שלהם וזהו. אבל איך אומרים, יש בחיים דברים שפשוט צריך לעשות.

אפרת גוש שייכת לקבוצה אחרת. לקבוצה של אומנים שנולדו לעמוד על במה. היא נהנית מהמעמד המכובד, מתקשרת באופן מושלם עם הקהל שמולה. ההתרגשות שלה עוברת באופן ברור ומיידי למי שעומד מולה, גורמת לי להרגיש שאני נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון.

בתחילת דרכה היו כאלה שאמרו שהיא לא באמת מוסיקאית אמיתית בטענה שהיא לא כותבת ומלחינה את כל החומרים שהיא הגישה באלבומה הראשון. ניסו להציג אותה כבת חסותו של יוני בלוך שהלחין והפיק מוסיקלית את הדיסק, ושל ברק פלדמן שכתב את רוב השירים. רבים ניסו להציג אותה כטרנד מקסים אך חולף.

אבל אני התעקשתי ונשארתי נאמנה. הלכתי לשמוע אותה בכל הזדמנות, בפסטיבל הפסנתר, בהופעות של מטרופולין בדיסק הראשון שלהם, מתי שרק יכולתי. האישה הזו ריתקה אותי. הקול האמיץ, הסטייל ה'גוש'י, הבעות פנים חודרות. אינסוף התרחשויות באישה קטנה אחת.

כל הופעה ריגשה אותי אפרת כאילו זו ההופעה הראשונה שיש לי העונג לשמוע ולראות אותה. לי לא הזיזו כל הביקורות ורק חיכיתי לשחרור האלבום החדש. הרגשתי שזמן רב לא שמעתי ממנה והסתקרנתי לשמוע לשלומה.

לפני כמה חודשים יצא לעולם האלבום השני של אפרת - 'הסליחה ואני'. באלבום זה הוכיחה אפרת לכולם ובעיקר לעצמה שהיא הרבה יותר מזמרת מחוננת. הטקסטים והלחנים שנכתבו בעיקר על ידי גוש מגלים לנו צדדים חדשים ועמוקים, הבשלות ניכרת במגוון הסגנונות שבחרה אפרת להציג בפנינו. ההרכב הכלי העשיר של האלבום החדש כולל תופים, בס וקונטראבס, כלי מיתר, גיטרה חשמלית, סקציית כלי נשיפה, פסנתר וקרן יער. חוויה שלמה, עשירה ויחידה במינה.

את צאת האלבום חגגה אפרת בהופעה גדולה  בחצר סוזן דלל. הימים היו ימי הקיץ של 2007, ימים של ליקוק פצעים מפרידה מכאיבה ואין נחמה בטוחה יותר מאשר אפרת גוש עומדת על הבמה עם שמלה קיצית ומיקרופון.

הדמעות ירדו מעצמן.

אם לא הייתי מאוהבת בה לפני, אחרי ההופעה זה היה קורה בוודאות.

עבור כמה חודשים ושוב מצאתי את עצמי בדרך להופעה שלה. יום שישי, כל החברים עושים את דרכם לארוחות ערב סביב שולחן חגיגי שכולל לפחות שלושה דורות. ואני, את שעת ליל שישי החלטתי לבלות יחד עם אפרת בביתי האמיתי, לבונטין 7. נטולת ציפיות עליתי על האופניים ונסעתי. חשבתי לעצמי שמכיוון שלא התחדש דבר ברפרטואר שלה מאז ההופעה האחרונה שלה, מה כבר אפרת יכולה לחדש לי.

בשנייה הראשונה שאפרת עלתה לבמה נזכרתי שאנחנו בעצם לא יכולים לצפות מראש כלום.

גוש עלתה לבמה עם שמלה יפיפייה וחיוך של אושר. היא הגיעה לכאן הערב במטרה אחת ברורה. לרגש כל אחד ואחד מהעומדים מולה במרתף השחור באותו ערב. הבמה הקטנה שמשמשת בית לעשרות מוסיקאים קטנים וגדולים במהלך השבוע, באותו ליל שישי זה, הייתה לסלון דירתה של אפרת. היא לקחה אותנו לסיבוב בכל החדרים שלה, במוחה, ביקור עמוק עמוק בליבה.

למרות ששום שיר לא היה חדש לי התרגשתי מחדש. חשבתי לעצמי על אותה הופעה אז בקיץ, ועל מקומי היום. כל פעם שאפרת שרה את אותו שיר הוא נשמע כמו שיר חדש. הלחנים הצובטים הופכים לשמחים, המילים הציניות נמסות בעיבודים מרגשים חדשים ומפתיעים.  גוש נותנת גורמת לקהל להרגיש שהיא צריכה אותם לא פחות מאת החמצן המעט שהיה שם באותו ערב. האולם היה מלא כמצופה אבל זה לא מרתיע את אפרת. להיפך. הקהל משמש לה מראה. ולהיפך. כל הופעה שלה משקפת עבורי את מצב רוחי.

אפרת אירחה באותו ערב את בני בשן המוכשר והמקורי שתיבל את הערב בגבריות, חספוס וציניות משובחים. בהחלט השאיר טעם של עוד.

באחד השירים החליטה אפרת לוותר על המיקרופון ושרה שיר שלם ללא שום מגברים ומסננים. ניתן היה רק לראות את האור היחיד שמאיר את פניה היפות. הייתה זו הזדמנות נדירה לשמוע את גוש בלי שום תוספות או עיבודים.

לא, לא צריך כלום חוץ מהקול האינסופי שלה.

הקהל הריעה לה דקות ארוכות בסוף הביצוע האינטימי, ואני, חשבתי לעצמי איזה ברת מזל אני שמצאתי לי מישהי שמצליחה לרגש אותי כל פעם, לא משנה מה התחדש אצלה או אצלי.

הרומן שלי עם גוש הוא הרומן הכי ארוך שהיה לי בחיים. יותר משלוש שנים עברו מאז ששמעתי אותה לראשונה בחנות קטנה ומטריפה אי שם בצפון ארצנו, והאהבה שלנו בוערת עד היום. מי שמכיר אותי כבר יודע שבשביל גוש הייתי מוותרת על כל הגברים בעיר.

(אפרת גוש, לבונטין 7 תל אביב, 28 מרץ 2008)