אני לא מבין איך אנשים מצליחים לעשות את זה? מאיפה הם מביאים את האומץ הזה לבוא ולהגיד לזאת (או זה) שחשובה להם שהיא חשובה? אני מנסה ומנסה לאזור את האומץ לבוא ולומר לה "אותך אני רוצה, את זאת הבחורה שאני רוצה להיות איתה, אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר לצידך". זה משפט לא קל להגיד, במיוחד כשאני לא בטוח אם הרגשות הללו הדדיים...

ביום הרחוק ההוא שבסופו של דבר נשמתי עמוק, הסמקתי כאילו אני עגבנייה וישבתי מולה הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה: "אנחנו מכירים כבר זמן מה, ואני חושב שאם אנחנו ניקח את המערכת יחסים שלנו עוד שלב קדימה, משהו נפלא יכול לצאת מזה...", אני כל כך התרגשתי שפשוט לא יכולתי לנשום הייתי נבוך ופגיע וחרדתי מהתגובה שלה ובו זמנית ציפיתי לה. כשהתגובה באה לא ידעתי מה עכשיו...

התגובה הייתה כאילו לקוחה מסרט רע שראיתי: "אני רואה אותך כמו חבר ממש ממש טוב שלי, ואני מצטערת אבל אני לא רואה אותנו ממשיכים הלאה ונהיים משהו יותר עמוק מזה..."

אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אני פשוט רציתי שזה יגמר, רציתי שהיא תעזוב אותי בחדר שלי שאני יוכל להוציא את כל העצבים שלי מהמערכת.

עכשיו לאחר מספר חודשים, אנחנו כבר מדברים קבוע וחברים די טובים, כמובן לאחר ריחוק ושתיקה שסררה למשך כמה שבועות. זה ממש קשה כי הרגשות שלי לא נכבים ככה סתם כמו שהשיחה הסתיימה ולומר בכנות הם עדיין מבצבצים מדי פעם כשהיא שוכבת לידי במיטה וכל מה שבא לי לעשות זה לבוא ולנשק אותה!

אני מדי פעם מרים את ראשי להסתכל מסביב ואני מצליח לראות אך ורק אהבה בין אנשים. אני רואה חברים וחברות שמוצאים להם את האהבה שלהם, את המגע האנושי שכל כך חסר ובעיקר את האחת או אחד שאיתה אפשר לעשות הכל ולהגיד לה הכל ופשוט לשבת ליידה בשקט ולדעת שהיא אוהבת ואני בחזרה.

זה הדבר שחסר לי מכל, הבחורה האחת הזאת שאני ארצה לבלות את כל זמני איתה, כל שניה שאני ער, ובסוף גם לשכב ליידה ולחלום ליידה.

אז אני שואל שוב ושוב, איך?!?! איך משיגים משהו כל כך מיוחד בין שני אנשים? ובשלב המוקדם יותר (השלב הנוכחי) איך ניגשים למשהי ואומרים לה "בואי ננסה ואולי נראה שנתקלנו במשהו מיוחד ונפלא"?