| אבן אני נוסעת ברנו החבוטה שלי. השעה שעת לילה מאוחרת,אולי אחת עשרה, אולי שתים עשרה.לילה חורפי בהיר. קר מאד והירח מאיר באור כסוף תכלכל. הכביש ריק. ברדיו מתנגן שיר של טום וויטס. אני מדליקה סיגריה ושואפת לתוכי את ההתרגעות.שוב רבתי עם אמא. היא אמרה כרגיל שאני תלותית ולא בוגרת. כמה בוגרת בחורה בת 25 כבר צריכה להיות.לפני יומיים חזרתי לגור איתה. ארזתי את הפקלאות ושבתי הביתה.זה היה מיד אחרי שקלטתי שיוני שוב בוגד בי .זה כלום הוא אמר. נו באמת תמרי, מעידה קטנה בחסות ג'וני.אבל די. נמאס לי מפרורי אהבתו. אז חזרתי לאמא.אחרי שאמא דיברה על מה יהיה ולאן ול איפה, לקחתי את עצמי ויצאתי לנהוג קצת. בינתיים הנוף התחלף, מפעלי ענק שוכבים כמו דינוזאורים מנומנמים ומאירים את צידי הדרך. הנוף האורבאני מתדלדל ולימיני שורה של שבשבות חותרות את האוויר לכוון דרום. כמו מראות לי את הדרך.אוי אמא. לקחת חזק את הפוזה של האלמנה החזקה. תפסת את מקומו של אבא ונדמה לך שאת מצליחה לנהל את המשפחה. אבל איך מנהלים ילדה שלא ממש אפשר למצוא אותה.מרחוק עוד מפעל שאורותיו מנצנצים שוכב כמו הפתעה. אני מתקרבת. צורתו משתנה. על האוהל הענק כתוב קרקס נוקטורנו. אני חונה ליד קרוואן של אריות הנמים את שנתם ונכנסת לאוהל. הוא חשוך והספסלים הריקים נראים מנומנמים ועזובים. אני יוצאת החוצה ובשורת הקרוואנים אני רואה קרוואן אחד שאור נרות בוקע ממנו. אני דופקת בדלת. אישה גדולה עם עיניים רושפות וקמטים לצידם פותחת לי בחיוך רך. חיכיתי לך היא אומרת. היא מושיבה אותי ליד שולחן קטן ויושבת מולי, בינינו על השולחן חבילת קלפים מרוטה.ללא מילים היא מגישה לי אותם. תערבבי ,היא מסמנת עם העיניים.היא פורסת אותם על השולחן. תבכי מותק. תני לזה לצאת.אין לי מושג מה היא רוצה , אבל זה מתחיל לעקצץ לי בגרון.יש לידו אישה בהירה עם עיניים כחולות , היא אומרת. אישה נחש.כאילו לא ידעתי. אני חושבת. אבל את, את חזקה. במדבר. עמוק תימצא לך התשובה. בואי.היא מובילה אותי אל מחוץ לקרוואן,פותחת כלוב ומשם לאט לאט יוצא צב ענק.בית , אני חושבת, יש לו בית שהולך איתו לכל מקום.אני מתיישבת על גבו ושנינו מתחילים להפליג אל האור הנוגה של הירח. החולות פרוסים לפנינו כמפלי זהב אינסופיים ואנחנו משייטים לנו לעומק המדבר. מרחוק אני רואה כתם אור חם וצהבהב מרצד. כשאנו מתקרבים אני מגלה מדורה. הצב עוצר ואני מבינה שמסענו המשותף בא לסיומי. אני יושבת ומתחממת ליד המדורה. רק עכשיו אני מרגישה כמה קר היה לי. שקט דממה מסביב ואני מביטה בכפות ידי המוארות באור אדמדם.מעבר לגבעות מימין אני רואה כתם הולך ומתקרב. פחד קל מעורב בצפייה אוחז בי ואני כולי מתמקדת בדמות הקריבה אלי. הוא עומד לידי. אבא. הוא גבוה וזקוף וכלום לא כואב לו. אני קמה אליו ולא יכולה לגעת בו. הוא מביט לתוך עיני ואני מרגישה חום וחוזק. הוא מתכופף, מרים אבן קטנה וטומן אותה בכף ידי השמאלית. אני לא יכולה לדבר.אין לי מושג איך אבל אני שוב ברנו החבוטה שלי. טום וויטס עדיו שר לי ברדיו. אני נוסעת בכוון הנגדי. השבשבות מסתובבות הפוך ומשאירות את האוויר מאחורי.על הכיסא שליד הנהג,בין חפיסות סיגריות מעוכות מונחת לה אבן קטנה. |