| לעתים נדמה היה כאילו המקום ההוא נוצר עבורנו. ואולי בעצם, היו אלו אנו שנבראנו עבורו, על מנת שיוכל הוא לחבוק את שנינו ולהתהדר בנוכחותן של שתי נשמות שיש בהן פשטות. הניצוץ שהיה בעינייך במקום ההוא, היה הדבר היותר יפה שראיתי עד אז בחלונות נפשה של אישה.
מספר שעות קודם לכן, ישבנו על פיסה של רפסודה, טובלים את כפות רגלינו במימיו הקרירים של המפרץ התכול, צופים בדולפינים מאוהבים. לעתים נדמה היה שקנאה אחזה בשנינו, לו יכולנו להיות שם כמותם, לו יכולנו לשחות זה לצד זו כל החיים, להתלטף במגע הממכר ההוא של הגוף, לצלול למעמקים, ללקות בשיכרון חושים ולהתעלס מאחורי אלמוגים מרהיבים. לעתים נדמה היה, שכל מפרץ עקבה המדהים, התנקז לתוך עינייך המזמינות, ושיקף לי, ואולי לשנינו, את תמונת חיינו.
בדרך למקום ההוא, עברנו דרך קניונים מרהיבים, פילסנו את דרכינו דרך שבילים מפותלים, כאילו שיקפו הם את נתיב החיים של כל אחד מאתנו. המחסום הצה"לי בו נתקלנו בדרך למקום ההוא, הוביל אותך לחרוט בלבי את המשפט ההוא שנדמה היה שיכול הוא לחצוב סלעים.
"אם אכן ישנה חדירת מחבלים ואם משהו יקרה לי, דע שבזרועותיך ארצה למות..." אילו ידעתי ששבועיים לאחר מכן תבקשי ללכת, הייתי וודאי חושב שגובהו של המקום ההוא, הוא זה ששיבש מעט את משמעות כוונותייך.
כשעלינו למקום ההוא, ביקשת שנקשיב לרוח. נדמה היה לנו כי נוצרה היא בשביל שנינו, חובקת בליטוף שתי דמויות שנפגשו בסיכוי ההוא, הסיכוי של אחד למיליון. כמו בחיים, כך גם היתה הדרך לפסגת המקום ההוא. דרך רצופת מהמורות, בורות, אבנים חלקלקות, ועליות תלולות שפילסו את דרכך אליי, את דרכי אלייך.
כשהגענו לפסגה ההיא, עמדנו חבוקים, כאילו נדמה היה שזה יומנו האחרון. הרוח הכתה על פנינו כאילו מבקשת להזהיר את שצפוי. בנקודה ההיא, בה חבקתי אותך בזרועותיי, בה רחצתי את נפשי במפל נפשך, הבנתי שהיה שווה לי לעבור את כל שעברתי בחיי, את טעות הרופאים המצערת, את הסבל הרב שהיא יצרה, את הילדות שנגזלה ממני, את אהבות נעוריי שלא ידעתי, את הניתוחים, האשפוזים, צלקות הנפש והגוף, את הכאב העצום ההוא שנחרט על נשמתי, היה לי שווה לעבור את מסע התלאות הזה ולו רק בכדי להיות שם אתך, במקום ההוא.
מס' שעות לאחר המקום ההוא, לגמנו יין ונשבענו את שבועת החברות. בשובינו מהמסעדה האיטלקית, עצרנו בפיסת חול קטנה, מקשיבים ללחש הגלים, מתעטפים בהילת הירח, כמהים לנפילתו של כוכב. רק לבקש רצינו, אולי לא ידענו.
צמאים לתשוקות בוערות, הפשטנו זה את זו דרך העיניים, נדמה היה כאילו הנסיעה הזו לא תיגמר לעולם. עוד במעלית נצמדתי אל גופך החטוב, מבקש להותיר בו חותם. במחול של טירוף קילפנו זה את קליפותיה של זו, משילים מעלינו עירום לבוש, טועמים כל פיסה של גוף, כאילו פחדנו שלא תינתן לנו הזדמנות חוזרת. לוגמים בצימאון של ייאוש, זה את מיציה של זו, ממזגים את נפשנו בהתעלסות חסרת גבולות, חסרת מעצורים, מסניפים את ריחות הנשמה של הגוף, מבקשים להזריק מנה של ניקוטין שתתן לנו את הכוח לטעימה הבאה.
שבועיים לאחר המקום ההוא, ביקשת לעזוב. מעולם לא חוויתי פרידה כל כך ארוכה כמו אותן השעות שנשארת אצלי, אותן השעות בהן ביקשתי לנצור כל חיוך שלך, כל תו על פנייך, כל מצמוץ, כל הבעה, כאילו ביקשתי להנציח רגעים אחרונים שמעולם לא היו שייכים לנו.
שלושה ימים לאחר מכן, הייתי שוב ובפעם התשיעית על שולחן הניתוחים. עוד הליך כירורגי שכפתה עליי הנכות המזוינת שלי. אחותי אמרה לי שיש משהו בחומר ההרדמה שגורם לך לשכוח, שמרפא את הכאב ההוא שלא הספיק לחלחל. היא צדקה. שעות ספורות לאחר ההתאוששות, נדמה היה כאילו מעולם לא היית שם.
אבל דעי שתמיד, תמיד תהיה לנוכחותך פינה חמה בלבי. אין זה תלוי באהבות שעוד אדע ובעוצמתן, תמיד תהיי שם, לצדי אך לא מולי.
מוקדש לך באשר את.
-----------------------------------------------------------------
ברצוני להודות לשני אנשים יקרים אשר בהשראתם נכתב הפוסט הזה :
Blue - על "ביקשתי עננים" המרגש שלך. Sarit.b - על "ההר" הנוגע ללב שלך.
לבי מודה לכם על פעימה.
|