0
סבא וסבתא הם אחד המוסדות החיוניים ביותר בתכנון המשפחה. ברוב המקרים, כפי שכבר הזכרנו, סבתא היא אחת הקובעות את תאריך הלידה, בעזרת לחץ פסיכולוגי חסר פשרות, כדי לזכות לנכד בכור, לראות נכד שני, ולהגיע עד הנכד השלישי. מי שחשב שהעשורים הראשונים לחייו, אותם העביר בבית, הכשירו אתו להתמודד עם אמא, לא ראה סבתא בפוטנציה מימיו. סבתא לעתיד לעולם תלווה את ההריון מקרוב עם שלל עצות (וכמעט אמרתי תרופות סבתא). סבתא לעתיד תיכנס לכוננות בית חולים החל מהשבוע ה-36, ולא תרגע עד שתראה את הילוד בחוץ. אחרי הלידה, כשההמולה מסביב שוכחת, ונותרתם שניכם לבד בבית להתמודד עם המציאות החדשה, תתחיל תופעה מוזרה. אתם הופכים לכלום, אפס, אוויר. את חובתכם לחברה מילאתם, עכשיו שבו בצד. להלן סצנה אופיינית: לא משנה היכן אתם גרים, אפילו במטולה, עם סבא וסבתא באילת, הם תמיד במקרה, אבל ממש במקרה, היו בסביבה והחליטו לקפוץ. אתה פותח את הדלת. סבא וסבתא עם נימוס אנגלי אריסטוקרטי ממלמלים לעברך מספר מילות נימוסים כדי לצאת ידי חובה. סבא וסבתא נורמטיביים, לעומת זאת, לא מניחים לך אפילו לפתוח את הדלת לרווחה, אלא יהדפו אותך בכוח, ותוך הסתערות קדימה והשטתחות על השטיח לעבר התינוק יחדרו לסלון. כאבי גב? ראומטיזם? בעיות ברכיים? הכל היה כלא היה. סבא וסבתא מזנקים על השטיח תוך כדי מלמולי שטויות מול פניו המבועתות של הרך הנולד. כאן מתחיל הקרב על החיוך. אל מי הוא יחייך ראשון? לסבא או לסבתא? סבתא מוציאה מגרונה קולות שלא האמנת שאמך הורתך מסוגלת להם. מאחוריה, בתנועות המזכירות התקף אפילפסיה, ניצב על ברכיו סבא בנסיון להצחיק את התינוק ראשון. אז מה אם בשבועות הראשונים כל החיוכים הם רפלקסים. הם לא מוותרים. אחרי כחצי שעה הם נזכרים בקיומנו, מצליחים בקושי לקום מהשטיח (כאבי גב, ראומטיזם, בעיות ברכיים וכו'), ואז מתפנים לביקורת, מתן עיצות ולרמזים ראשונים, על כמה שאחות קטנה זה חשוב. צריך להשקיע בסבא וסבתא. הם יכולים להוות משאב שמרטפות חשוב מאוד וגלגל הצלה למקרי חרום של חום גבוה בבוקר, שביתות מורים ושאר בלתמ"ים. עם חופשות, המצב קצת יותר מורכב. סבא וסבתא אף פעם לא יודו שקשה להם לארח שלושה זאטוטים ללילה, אבל בכ"ז החשש הקיים. אני פיתחתי שיטה. אני מתקשר לאמא שלי ופותח את השיחה ב"מזל טוב". מיד כשעוררתי את הסקרנות (מה כבר קרה? מי נפטר?) אני ממשיך: "זכיתם בשני ילדים לשני לילות וילד שלישי חינם". "נו" אומרת הסבתא. "אתה יודע איך אבא בימים אלה, וגם אני לא צעירה כבר, אבל בשמחה. תביאו אותם. תמיד נוכל להשלים שעות שינה אחר-כך. גם אם הם יריבו וישגעו את אבא ואותי, זה בסדר. אנחנו כבר נסתדר אתם". ואם חשבת לצאת לחופש נטול יסורי מצפון תשכח מזה. גם בזמן החופש אתה משתדל לשמור על קשר עם העוללים, ששמחים תמיד לדבר איתך ולספר איך אח שלהם הרגיז את סבתא. סבתא לעומת זאת, מוודאת שאתם נהנים בחופש, מרגיעה אתכם שהכל בסדר. אומנם סבא כבר על וואליום, אבל לא לדאוג, כי הילדים נרגעו, ביחוד אחרי שהם שברו את הכד העתיק שהיה בסלון. והעיקר שאתם נהנים. "נו, אנחנו בגילכם, מי חלם אז על בית מלון. מכסימום בית הבראה של קופת חולים. אבל תהנו. אל תחשבו עלינו". אחרי יומיים מאושרים, אנחנו חוזרים לאסוף את השלושה. סבא וסבתא אוספים את חפצי הילדים מכל רחבי הבית, אוספים את השברים, ובעיניים חצי עצומות סבתא עוד מספיקה למלמל: "אני רק מקווה שבבית מלון דאגתם לעשות לנו עוד נכד..." |