איש יקר אחד שיתף אותנו לאחרונה בזכרונותיו מבית החולים.

באחד המשפטים הוא כתב "מחלון החדר ראיתי..."

כמו נחשול עלה וצף בי זכרון חלון בית החולים שלי.

"קצת" יותר אופטימי...

ערב יום העצמאות, 1997, מחלקת נשים בתל השומר.

שתי נשים עם בטן מצחיקה, מצמידות אף לזכוכית החלון

בוהות בזיקוקים בחיוך דבילי.

לא להאמין שהן יהיו אימהות עוד מעט.

הרי הן בעצמן עוד קצת ילדות...

- "אף פעם לא ראיתי זיקוקים מבעד לחלון סגור".

- "פעם ראשונה שאני לא בבית ביום העצמאות...".

רק הכאב הדק, המציק הזה, יכול להחזיר למציאות הקטנה

של חדרי  ההריונות היקרים במחלקת נשים.

האחות מציצה במבט מטיף,

ושתינו חוזרות מבוישות למיטות.

אחרי שבועיים נולדה עדי.

קצת מוקדם מדי, קצת קטנה מדי, היה לה קשה לנשום.

ילדת "צנצנת".

אבל תלתלי הדבש הקטנים, הצמודים לראש

והבכי המעיר לחיים חדשים

הזכירו לי את הזיקוקים שהאירו את השמיים

בקול תרועה רמה, שבועיים לפני...