השבוע לא נסעתי לסיני. גם בשנה שעברה ויתרתי. אבא שלי אף פעם לא התלהב מסיני בפסח: "דווקא כשאנחנו חוגגים את ההגעה לארץ אתה חוזר לשם?" בשנים האחרונות הטענה הזו נאמרה בחיוך של 'טוב, אתה הבן שלנו וזה מה שאתה רוצה אז תהנה'. עם השנים הוא התעניין יותר עם מי אסע ופחות מאיך אסתדר בלי מצות. האמת שהיו שם מצות. תמיד הבאתי איתי קופסא. איברהים מאוד שמח עליהן. הוא היה לועס אותן ואומר בעברית של מי שגדל תחת השלטון הישראלי "אולי פעם אני אהיה דק כמוהן" וטופח על בטנו הענקית שמתחת לגלביה. וצוחק. ויתרתי על ההסבר שמצה שווה שתי פרוסות לחם. אבל מפעם לפעם הגעגוע גובר.  סיני עבורי היא החירות במלוא מובנה. המרחב, הקשב לגוף, הניתוק מתביעות היומיום. פעם אחת נסעתי לשלושים ושש שעות וחזרתי מלא באנרגיות. זה לא המשך של השהות שם. אני משתדל לשמר את סיני בחיי היומיום. ויתרתי על שעון היד, אני אוכל כשאני רעב ומסיים מהצלחת כשטעים. למדתי את זה מאיברהים. בכיתה ט' ברחנו מבית הספר לטובת הפגנה נגד החזרת ימית. סעדיה, המורה לגיאוגרפיה, נזף בשלושת התלמידים שנשארו לשיעור "מה אתם, סבונים?" אבל נראה לי שהוא בעיקר הצטער שנאלץ ללמד אותם. מלחמת יו"כ פרצה בשבת בצהריים. אבא שלי ואני ישנו בבית בהפסקה שבין התפילות. כשהאזעקה החלה נעמדתי על המיטה, אבי לא התעורר, והתרכזתי בנופלים במלחמות ובנספי השואה כי זה מה שידעתי שעושים כשיש צפירה. כשהיא נגמרה הערתי אותו ואז הוא לבש מדים לקח אותי לסבא וסבתא ונסע. ביום כיפור. כשברוך השכן חזר מהמלחמה הוא הביא איתו תמונות שצילם מהמטוס. מרחבים עצומים של חול צהבהב מעוטרים בשחור נעליים של חיילים מצריים נמלטים. וגם גופות. הרבה גופות. ואני, בן שש, ראיתי. כשחזרתי בבגרותי לסיני, המצרית, הורדתי גם אני נעליים. גם משה בעצם.