'אבא', היה נדמה לי ששמעתי את מאיה לוחשת מעבר לדלת, 'אבא?!' שמעתי את אותו הד שוב. פקחתי עין, לוודא שזה לא חלום. זה לא. הצצתי אל השעון - שתיים וחצי. מחשבות חצי רדומות חלפו בראשי - מה לעזאזל היא רוצה בשעה כזאת? לא סיפרו לה שבשעה כזאת ישנים? כופפתי את ברכי והסטתי באיטיות את רגלי אל מחוץ לשמיכה החמה. הנחתי את כפות רגלי על הריצפה. כאב פילח את גופי דרך עקבי. כאב טורדני, של עייפות, של עצמות יבשות, חסרות כל חזון. יצאתי ממבעד לדלת והסתתי אותה שוב, משאיר חריץ צר לרווחה, מין אופטימיות מהולה בתקווה, לשוב בקרוב שוב למיטה.
  

'מה קרה חמודה?' שאלתי, מניח ידי על כתפה, מוביל אותה חזרה אל מיטתה.
  

'היה לי חלום רע', השיבה בלחש, 'אני רוצה שתבוא איתי קצת', הוסיפה עם משיכה של האף. נכנסו אל חדר השינה שלה. נשימות איטיות, כבדות, נשימות של שינה עמוקה, הגיעו ממיטתו של אחיה. השכבתי אותה במיטתה, הסמוכה לזו של אחיה, כיסיתי אותה עד צוארה וליטפתי ברכות את ראשה.
   

'בואי', לחשתי לה, 'נסי להרדם ולא לחשוב על דברם רעים, ואם החלום יחזור, גרשי אותו, את חושבת שאת יכולה לנסות להגיד, נגיד - קישטא? לך מפה חלום רע?'
  

'אני פוחדת, אמרה, אולי תדליק לי אור פה?'
  

'זה יעיר את אחיך', ניסתי להסביר, 'אולי תנסי ככה, בלי?'
  

'אני רוצה שתשאר איתי, אולי על הספה בסלון?'
  

עצמתי את עיני, שאפתי את החושך אל תוכי, ושוב פקחתי את עיני, לקבל את פני הלילה הלבן. 'בואי מתוקה', אמרתי ואחזתי בשתי ידי תחת בית שחיה, הרמתי אותה מעלה, כשהיא כורכת רגליה הקטנות סביב מותני וזרועותיה הדקות על צוארי. ראשה החם מצא מיפלט בכתפי הרחבה, בשקע החם בין הראש לצואר. השכבתי אותה על הספה וכיסיתי בשמיכה שהבאתי ממיטתה. יד אחת אחזה בידה וידי השניה ליטפה את ראשה, את שערה, מרגיעה את נשימתה.
 

'אבא?' היא לחשה ואני נדרכתי, חושב - `כבר כמעט שלוש, מה היא כבר רוצה עכשיו?` התגברתי על יצרי ועניתי, 'מה חמודונת?'
 

'אתה... גם פוחד לפעמים?'
 

'כן, בטח,' השבתי בהחלטיות.
 

'אבל אתה גדול,' היא אמרה, כמו מנסה להניע אותי לשקול מחדש את תשובתי.
 

'נכון, אבל גם גדולים מפחדים לפעמים, בדיוק כמו קטנים.'
 

'ומה אתה עושה אז, כשאתה פוחד?'
 

'כשאני פוחד? לפעמים אני חושב איך אני מחבק אתכם ואז ואז קצת יותר קל לי לפחד.'

'ואתה מפחד למות?' היא הפתיע מבעד לחשכה.
 

'לא... לא כל כך, למה?'

'יש אנשים שחיים עד מאה?' פתאום היא כמו שינתה כיוון, שרק כעבור רגע התברר לי כאותו כיוון ממש.

'כן, ודאי.'

'ועד מאתיים?'

'לא שידוע לי,' השבתי, מבין שעלי לוותר סופית על שנת הלילה, 'היית רוצה לחיות עד מאה?'

'אני רוצה לחיות לתמיד. זה אפשרי?'

'לתמיד?'

'כן.'

'אני חושב ש...כן. למשל, שמעת על בטהובן?'

'בטח, זה הסאן ברנרד הגדול הזה...'

'אההמ... גם. את יודעת מה, אני אספר לך על מקום שיש בו המון אנשים שחיים ויחיו לנצח. זוכרת שאתמול הלכנו לספריה?'

'כן, אבל איך זה קשור?'

'זוכרת שדיברנו על "נומאו ויוליה" ואז סיפרתי לך שם על שקספיר? אז הוא אחד שיחיה לנצח. וגם זה שכתב את הספר הכתום שקראתי, אפלטון, יחיה לנצח. הוא כבר בן כמה אלפים.'

'ושיקספיר?'

'רק כמה מאות.' הושטתי את היד אל השולחן מאחור ושלפתי את הלפטופ אלינו. השמיכה שלה כיסתה את שנינו בעת שהרצתי חיפוש באגף התמונות של גוגל.

'את רואה את זה? העלתי תמונה שמצאתי.

'מייקלא...' היא ניסתה כוחה באפלולית החדר.

'אנג`לו...'

'זה כמו מייקל ג`קסון?'

'כן, קצת. אם כבר הזכרת אז אולי גם הוא יחיה הרבה. וגם החיפושיות, ואיינשטיין, ופיקאסו, והמון המון אחרים.'

'מה עם הרי פוטר?' היא ניסתה להכות את המומחה.

'כנראה גם. בקיצור, הרבה מאלה שראינו בספריה, כן יחיו לנצח. עד כמה שנצח הוא נצח.'

'אז אם אני יהיה בספריה אני יחיה לנצח?'

'כן, במובן מסוים כן.'

'אתה תחיה?'

'לא חושב. אולי רק נצח קצר של דור או שניים, וגם זה אצל מספר מאוד ספור של אנשים. אבל יכול להיות שאם את תחיי לנצח אז בכל זאת גם אני, כי אז כולם יגידו שאני הייתי אבא שלך. עושה הגיון?'

'אני חושבת שכן...' היא אמרה בפיהוק גדול ואני כבר קיוויתי שעכשיו ניתן יהיה לחזור לשנת האופי שלי, שכה יחלתי אליה. ובכל זאת, נראה שלמאיה היו תכניות משלה.

'אז עכשיו אתה יכול לספר לי סיפור?'

'חמודונת,' ניסיתי כוחי, נאחז בקש רעוע, 'מאוד מאוחר, אולי תנסי לישון?'

והיא בשלה, 'רק סיפור קצר, ווקשה?!'

התיישבתי קרוב קרוב לידה, ידי על ראשה, מלטפת, מרככת אותה, הכנה לשינה. סיפרתי לה סיפור על שני דובים, שני חברים, והיא הקשיבה, ונשמה - לאט, עמוק, בשקט, בלא להעיר את כוכבי הלילה משנתם, גם לא את זה שאך עתה נולד.  

'זה סיפור יפה', אמרה כשסיימתי, 'אף פעם לא סיפרת לי אותו.'

'הסיפור הזה, זה של סופר יפני שאני מאוד אוהב, הרוקי מורקמי שמו, אז זה משם. את הסיפור היפה הזה, על עוגת הדבש, סיפר ג`ונפיי לילדה, קראו לה סאלה, שגם לה היו חלומות רעים. ואת יודעת מה? אהבתי אותו, את ג`ונפיי, כי הוא חלם לכתוב סיפורים על אנשים שחולמים וממתינים שהלילה יסוג והשמים יתבהרו, ובאור החדש הם יחבקו בחוזקה את האנשים שהם אוהבים. אני חושב שזה חלום יפה. אבל... בינתיים אני פה, איתך, אז עכשיו בואי, לכי לישון ואני אנסה לשמור עלייך מפני החלומות הרעים, ועם השאר את תסתדרי בעצמך.'

את המשפט האחרון, ואולי משפטים אחרונים, מאיה לא שמעה, על כך העידו רק נשימותיה הכבדות, אפופת השלווה, עם ידי בידה.  הצצתי מבעד לחלון וחשבתי שהנה, עוד מעט יאיר עלינו הבוקר, קפוא וחיוור הוא יגיח מעל לגגות הבתים הארוזים בחוטי שינה דקים, נמים את שנתם בשלווה ורק אנחנו כאן...

'אבא', היה נדמה לי ששמעתי את מאיה שוב לוחשת, 'אבא?!' פקחתי עין בלתי מנמנמת. השעון הראה שש וחצי. שנת האופי שלי התנדפה לה ואני כבר צריך לקום, להכנס למיקלחת. הבטתי סביבי, לרגע לא בטוח איך הגעתי לכאן והיכן אני בכלל. מצאתי עצמי ישוב למרגלות הספה, שעון אליה בגבי וידי בידה, כמו היתי מעקה בטיחות למאיה, והיא לא נפלה, מטוב ועד בלהה.