מה בסך הכל ביקשתי? ליל סדר שקט, קצר ומענג. השנה, כשכל משפחתי הקרובה והרחוקה התפזרה לה בתפוצות, מצאנו עצמנו, השתחייה, הרועשים ואנוכי מוזמנים לליל סדר אצל המתחזקים התורנים. פעם הם עוד היו בורגנים מרמת אביב, אבל מאז שהנזיר מכר את הפרארי שלו, והרב ביקש צדקה, הם נמצאים במושב בדרום, צמודים לפסקי ההלכה של הרב הדגול- סומך נופלים, ולא זזים בלי יעוץ ומתן צדקה בסתר, ועדיף בגלוי.

נשרכנו בפקקים של יום שישי כדי לא לחלל, בוערנו מכל שרידי החמץ שהבאנו, ועברנו עם הילדים תדריך מפורט של אסור ומעט מותר, כולל בחינת מעבר, לפני שהורשנו להיכנס לבית המבוער והכשר למהדרין. פעם כשעוד היה פרארי היתה הילה מבערת יחדיו עם פיליפינית כשרה ותום מברך באמצעות שני סינים. אך גם הם נתרמו לרב, הידוע בנדיבותו וצרכיו הצנועים.

צלחנו את ארוחת השבת, נטולת הפחמימות החמצות והכשרות. ברכנו "המוציא" על פת לחם נסתרת שהוצפנה בקצה השביל, אכלנו כזית, וכל פירור נוקה, לפני שחזרנו לבית, וחיכינו למוצאי שבת. לסדר.

השבת יצאה, וכיוון שאין עובדים בשבת, חיכו הזוג לצאתה, כדי להתחיל ולהכין את שולחן החג, ואת כל מה שלא הספיקו להכין לפני כניסת השבת. לבסוף, ישבנו לקרוא בהגדה לקראת 11 בלילה. הילדים נועצים מבטים מלאי רעב במצות האסורות, מחכים בסבלנות, ומשננים את מצוות האל תעשה החמורות, שעברו בתדריך.

בחצות וחצי הגענו ל"שולחן עורך", אבל אז, עוד בטרם הוגשה המנה הראשונה, קרו שני דברים שאחריהם הסדר כבר לא היה אותו הסדר. תום, ההוא עם האקס פרארי, נזכר שבעצם יש לאכול את האפיקומן עוד לפני חצות, ובאין רב להתייעץ עמו, החל לפשפש בכל ספר אפשרי, תוך שהוא מכריז על צום ותענית עד למציאת התשובה. דקות אחדות אחר כך הגיע שעון השבת אל קיצו הידוע והאור כיבה עצמו לדעת.

בדממה שהשתררה היה נדמה לי שאני שומע קולות חשודים המתרחקים מהשולחן לכיוון המטבח. זוגתי שתחייה שמה את ידה אל פי, ומשכה אותי אל מתחת לשולחן. נצמדנו אל ילדינו, שזחלו לאורך הקיר, עד שהגענו למה שזיהינו כמטבח. הילדים עוד נהגו בתחילה בנימוס וזחלו בשש על שש, אבל הרעב הכריע את כולנו במהרה. מיששנו את דרכנו, ועברנו דרך מה שהרגיש כיריעות פוליאתילן אל המזווה, והסתערנו קדימה. אשתי הצטרפה אלינו בתוך דקות ספורות, עם תבנית שהוצאה מהתנור.

התפצלנו. אחד שמר. והשאר אכלו, ואחר כך התחלפנו. שבעים ומרוצים נרדמנו על רצפת המזווה. מה שהתחיל כשנת לילה משפחתית ונעימה במזווה, הסתיים בזעקת שבר מקפיאת דם: "חאאאאאאאמץ!!!!!" היתה זו המתחזקת. עיניה רושפות גיצים. הסתכלנו סביבנו והבנו. הפוליאיתלן אטם את אזור החמץ, והתוספות שאכלנו יחד עם העוף מהתנור, לא היו בדיוק כשרות לפסח.

את המשך היום העברנו ללא בגדינו שנשארו מאחור, עטופים בסדינים כשרים, בדשא, המקום הכשר היחידי שנשאר בבית.

אחרי חודש הם התקשרו. "עם כל הקושי של מציאת חניה לפרארי ליד ארומה, החלטנו שעדיף להתחזק בשתי פיליפיניות וסיני אחד. ובא לציון גואל"