ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
מה היא עושה עכשיו, היא ניסתה לחשוב. השעה ארבע ארבעים וחמש. כמה זמן היא כבר יושבת ככה? היא מנסה להיזכר ולא יודעת. היא בכתה. שוב. היא בוכה הרבה בזמן האחרון והיא לא ממש מבינה למה. היא שומעת את דני, הוא שוב בוכה. כמה זמן הוא בוכה? היא איבדה תחושה של זמן. מסכן, אולי הוא רעב. אולי הוא צריך שיחליפו לו חיתול. היא מנסה להיזכר מה בדיוק היא התכוונה לעשות, השעה חמש ורבע. היא בוהה בתקרה.מעניין, היא חשבה לעצמה, לא שמתי לב שצבע הקירות שונה מהצבע של התיקרה. היא נזכרה ביום בו צבעו את הבית, לפני ארבע שנים. היא על הסולם והוא עם רולר גדול, מתגלגלים מצחוק, צובעים אחד את השני. כמה הם צחקו. היא מנסה להיזכר מה הצחיק אותם. היא נזכרת שדני בוכה. הוא כבר לא בוכה. מה הוא עושה עכשיו? הוא בן שנה עוד מעט. היא מסתכלת מסביב, הכל בלאגן. הצעצועים של דני זרוקים בכל מקום, הרכבת החדשה שלו הפוכה על הרצפה, היא לא יכולה לשמוע את קולות הקטר הרועשים, אין לה כח לסדר את הבית, העוזרת תגיע רק ביום רביעי, איך קוראים לה, לעוזרת החדשה? קרן? לא...נירית? היא מנסה לחשוב מה היא התכוונה לעשות.בטח להכין אוכל לדני. הוא כל הזמן בוכה. מרוב בכי יש לה עכשיו מגרנה חזקה. אני צריכה אדויל היא אומרת לעצמה, אבל לא קמה מהמיטה. מה השעה עכשיו ? כבר עוד מעט שבע. היא מנסה להיזכר מתי הוא אכל, לא מצליחה לזכור. אבל היא זוכרת שהוא בוכה, כל הזמן בוכה. גם היא בוכה. היא מכינה לו אוכל. 180מ"ג, כמה כפיות שמתי? שלוש? אולי ארבע? אני לא זוכרת. היא שופכת הכל ומכינה מחדש. היא סופרת בקול רם: אחד, שתיים שלוש. זהו.היא הולכת לדני. הוא במיטה שלו, שקט. כשהיא מגיעה, הוא מתחיל לבכות. היא מרימה אותו והוא כבד. היא מאכילה אותו והוא מחייך. הוא כל-כך מתוק היא חושבת לעצמה. הוא אוכל בשקיקה. הכאב של ייסורי המצפון הוא כאב פיזי. כמה זמן הוא היה רעב עד שנתתי לו לאכול? אני אמא רעה. היא אומרת לעצמה. אסור לי להיות אמא. אני לא מתאימה לתפקיד הזה. היא שומעת את דלת הכניסה. יואב הגיע. מנשק לה על הלחי. איך היה היום שלך? הוא שואל. היום שלי? היא מנסה להיזכר מה היה היום. יואבי כמה מכין קפה. היא אוהבת אותו. הוא מגיש לה קפה ופרוסה עם גבינה. היא אוכלת אותה, כאילו לא אכלה כלום כל היום. היא לא אכלה כלום כל היום.
דני שוב בוכה. יואב מרים אותו. ביד אחת הוא מחזיק אותו וביד השניה מארגן את הכלים למדיח. היא שומעת את דני צוחק בקול רם. יואב שר לו. הוא אוהב ששרים לו שירים.
אולי ניקח מחר את דני לפעוטון יואב שואל. ככה תוכלי לצאת קצת אם תרצי. טוב. היא אומרת. היא לא יודעת לאן היא תלך והיא לא בטוחה שבא לה להחליף את הטרינינג שהיא לובשת כבר יומיים רצוף. אבל ככה דני לא יבכה כל היום וישגע אותה. זה טוב.
אני אוהבת את דני היא אומרת לעצמה. אני אוהבת אותו, אוהבת אותו, אוהבת אותו, אוהבת אותו. היא חוזרת על המשפט אין ספור פעמים. אני אוהבת אותו.
כבר הרבה זמן היא לא מצליחה לישון בלילה. מלא מחשבות עוברות בראש. הרבה דברים שצריך לעשות : צריך להתקשר למשרד, לא דיברתי איתם כבר כמעט שנה. יש לי שם כמה חברים. הם כבר מצאו לי מחליפה. צריך לסדר את הבית וצריך גם ללכת לסופר, נגמר כל האוכל בבית וצריך לקנות בגדים לדני, הכל כבר קטן עליו וצריך לסדר את הברז הדולף באמבטיה, קולות הטפטוף משגעים אותה – טיפ טיפ טיפ טיפ טיפ טיפ טיפ טיפ
היא מסתכלת מהחלון החוצה. את באה לישון? יואב שואל. עוד מעט היא עונה. היא מסתכלת מסביב. הדמעות שוב יורדות. היא לא יודעת למה. אין לה כח לחשוב, אין לה כח להבין למה.
אנשים אומרים כל הזמן 'אין לי כח' היא חושבת לעצמה. אבל לי באמת אין כח. הכל דורש מאמץ. לקום מהמיטה בבוקר, להתלבש, לאכול, לדבר, לישון. הלואי שיהיה לי כח, היא חושבת. הלואי שלא הייתי צריכה לעשות את כל הדברים האלה. היא עייפה. יואב קם מוקדם, הקפה כבר מונח לה ליד המיטה. הוא הלביש את דני, הוא לבש לו את החולצה הכחולה עם הקטר החיכני והכין אותו לפעוטון. בוא דני, תגיד שלום לאמא. היא נותנת לו נשיקה. "אני בֵבֵ תך". הוא אומר בקולו הילדותי. אני אוהבת אותך היא אומרת לו חזרה. מאוד. היא מצליחה לחייך חיוך מאושר ואפילו יואב נשבה בחיוך הזה ונושק לה בפה. היא מסתובבת ונכנסת לחדר השינה.
היא פותחת את הספר שלה, יואב הביא לה ספר. זה ספר טוב הוא אמר לה. את אוהבת כאלה, הוא יעשה לך מצב-רוח טוב. באיזה עמוד הייתי היא תוהה לעצמה. וחוזרת להתחלה. מה השעה כבר היא תוהה לעצמה. השעון מראה על השעה אחת עשרה. היא מתלבשת ולוקחת את האוטו.
אני כל כך עייפה היא אומרת לעצמה. היא שוב בוכה. אני אמא רעה, היא אומרת לעצמה. עדיף לו בלעדי. אני לא יודעת לטפל בו, הוא אוהב את אבא שלו יותר. הוא ימצא אשה אחרת, טובה יותר. זה לא חשוב, אין לי כח. אני צריכה לרכבת. היא שומעת את הצפירה המופתעת והחזקה של הרכבת. ואז שקט.
(לזכרם של שתיים שלא זכיתי להכיר. אבל אני מכירה ואוהבת את אלה שהשאירו אחריהן) |
alon_gur
בתגובה על בנפול אויבך תשמח
שחר חכמון
בתגובה על יוסי
טליאור
בתגובה על אני זמינה לצ'ט (אבל אל תגלו לבעלי)
eran.shchori
בתגובה על ביום שישי אחד, נגמר העולם
מים רבים
בתגובה על חימר פולימרי (פימו)
inbargi
בתגובה על אחי האהוב סמ"ר יוסי עטיה ז"ל
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דיכאון הוא מחלה. ניתן לטפל בה ועוד יותר-ניתן להחלים ממנה.
הבעיה היא שכשחולים בדיכאון, אולי לצערי, אין נקודות אדומות על העור, אין חום, הגרון לא כואב וגם לא מתגרדים. דיכאון, על כל סממניו, מזיק בעיקר לאדם מבפנים. לאט לאט, נוגס בכל פינה של חיים. אם לא מטפלים בזמן, הדיכאון עלול להפוך לאישיות. הענין הוא, שאנשים ככ חרדים מהמילה הזו, שרק עצם המחשבה על על הנושא מכניסה אותם לבדידות איומה, התכנסות ומשם הדרך לדיכאון חמור יותר-קצרה.
אפשר לטפל בדיכאון! אחת התרופות הטובות ביותר היא לדבר על זה וכמובן, להרגיש או לתת להרגיש, לאדם שלידך שזה בסדר, שהוא לא לבד, ושאת המסע הזה, הארוך מאד לפעמים, הוא עומד לעבור עם חבר.
אני, לקחתי על עצמי לעשות "אאוטינג" לנושא הזה. יותר מדי אנשים מסביבי סבלו וסובלים רק בגלל הבושה. כשמתחילים לדבר על זה, "יוצאים מהחורים", המון שותפים לתחושות.
כדאי וצריך לדבר על זה יותר. שמחה, שוב, שהעלית על הפרק נושא שצריך לדבר עליו:)
פלורה ויואב
אני מכירה את אלה שנשארו פה. אני יודעת שעשו לא מעט. לא בטוחה שמותר לנו לשפוט אנשים במצב הזה. מצטערת אם חטאתי בכתיבה שלי לאלה שניסו לעשות ולא הצליחו.
אני חושבת שכבר כתבתי באמת התגובות שכתבתי את הפוסט הזה, בעיקר י ניסיתי להבין מה עובר לאמא כזו בראש. כמה רע צריך להיות כדי לרצות למות יותר מלחיות, או כמו שפלורה אמרה, איך הילדים המהממים האלה לא מצליחים להגביר את הרצון לחיות.
אני עדיין לא באמת יודעת או מבינה, אבל אולי קצת יותר ממה שהייתי קודם.
יואב מוצג כאן כזה שאצלו הכל נרגע, הילד צוחק, והעולם מסתדר.
אני מאמין שכך זה היה בסיפור האמיתי.
אבל הוא צריך היה להיות שם במלוא מובן המילה:
להיות שם עבורה.
להיות שם בתור שותף שווה ערך -
גם בכיף, וגם במטלות.
להיות מעורב בחייה, עד שתיתן בו אמון.
אולי כל זה לא היה עוזר.
אולי תאוות המוות היתה גדולה עליה בכמה מספרים.
ואולי לא?
עידית, כואב ומרגש. כיכבתי.
אני מכירה מישהי שהיתה בדיכאון כשנה שלמה אחרי הלידה, זה קורה, זה כואב, ויש חוסר מודעות למצבים האלה. רוב האנשים משוכנעים שצריך לצאת מגדרנו מרוב אושר וזה לא קורה לכולן. כיום אחרי טיפול היא בסדר, ובכל פעם שהיא מתלהבת מבנה היא מתרגשת מחדש, כי שנה זה לא קרה לה, שנה ארוכה וכואבת וקשה, ורק הטיפול עזר לה לצאת מזה.
תודה רבה פלורה, שמוליק ומו קושלה
ותודה רבה לכל המככבים האנונימיים. גם בלי מילים אתם מרגשים אותי.
צמרמורת עשית לי.
אצלי ישר מילים הופכות לתמונה.
כ פ ר ה ע ל י ך
כתבת מאד יפה, עדין, מדויק ומצמרר.
תודה לך ואת כל-כך צודקת.
אפילו לא קרוב לתיאורים שכתבתי פה, אבל אני זוכרת את התחושות והצורך במישהו לידי בתקופות קשות.
תודה לך מביטה.
אני מסכימה שהנושא הזה לא מקבל מספיק תהודה.
אני שמחה בשביל חברה שלך ובאמת ברכה על הבעל התומך. (כמו שכתבתי לניצה, לא תמיד זה מספיק)
זה כל-כך כיף לשמוע על סיפורים שנגמרים טוב :-) רק בריאות.
התגובה שלך היא החשובה :-)
תודה רבה לך (מגזימנית כהרגלך :-) )
תודה רבה ניצה.
כתבתי את הפוסט הזה בעיקר כי הרגשתי את החובה לעצמי לנסות להבין מה גורם לאמא לעזוב הכל וללכת. לנסות להבין מה חושבים אלה שמסביב.
אני מכירה את האנשים שנשארו פה. הם עשו המון ועזרו הרבה. אני עדיין לא מבינה כלום. וזה באמת עצוב, גם כשעוברות הרבה מאוד שנים.
תודה לך יקירה על הכוכב
אלון, לילכית, סנייק, ורדה ואליהו תודה רבה על התגובות. מצטערת שלא הייתי פה קודם. התגובות שלכם מרגשות מאוד.
תודה גם לכל המככבים
מחיאות כפים סוערות. כ"כ מרגש.
אגב הקו המפריד בין נפילה ואי יכולת להתמודד עם האתגר, לבין קשיים יומיומיים לא פשוטים שכולנו חווינו כאמהות מתחילות, מדגישים עד כמה כל אחת מאיתנו זקוקה לכתף חמה ולסיוע לאחר הלידה.
כתבת בצורה מופלאה על נושא שלא מקבל מספיק תהודה.
יש לי חברה שעברה משהו דומה. למזלה, בעלה היה מספיק עירני לשים לב עד כמה המצב קשה. היא אומרת בעצמה, שהעירנות שלו, הצילה לה את החיים.
אחרי קבלת עזרה מקצועית היא התאוששה והיום הם חובקים את ילדם השני.
ווי.
איזו יכולת של העברת הדיכאון... יש כמה וכמה סופרים שהייתי שולחת לקרוא את הטקסט המדוייק והמרסק הזה ולעשות שעורי בית.
את תודתי הירקרקה תקבלי כשיגיע התשלום לכיסי.
נפלא.
עידית,
ריגשת אותי.
תודה (מנסה לככב)...
קראתי.. אין לי מילים.
נוגע ללב הסיפור.
מרגישים את הכאב מהכתיבה שלך.
תמשיכי לכתוב.
עידית,
כן ירבו כמותך!!!!!