מכרי יוכלו להעיד שאני מטבעי אדם שקט למדי.

לפעמים ההתרחשויות בחיי עדיין זקוקות לעיבוד פנימי ולכן אינני ממהר לחלוק אותן עם הסובבים אותי,

לפעמים אני חש שבן שיחי טרוד בדברים אקוטיים יותר ממני ואיני רוצה להעמיס עליו,

לפעמים בן השיח אינו תואם את מה שעליו הייתי רוצה לדבר (ידידה מסוימת שאי אפשר לדבר איתה על חברה שלה, שאיתה במקרה יצאתי, או מישהי שתפרש את ההתלהבות שלי מהקידום האחרון שלי בעבודה כשחצנות שמטרתה להרשים אותה),

ולפעמים, תאמינו או לא, פשוט אין לי מה לומר.

לכן אני מבלה את רוב זמני בהקשבה.

יש בכך אפילו ממד תועלתני כלשהו.

הרי לדבר, ולומר את אשר על לבי, אני יכול עם כל אחד. להקשיב לאדם מסוים, אני יכול רק במחיצתו של אותו אדם.

היות ומענין אותי ללמוד מנסיון חייהם ומתובנותיהם של בני שיחי (לפחות רוב הזמן), אני מקשיב, מנסה לקשר בין ההתפתחויות האחרונות לבין הביוגרפיה הידועה לי של בן שיחי, מנסה לשאול שאלות מכוונות שיעזרו לי להבין את הסיפור ואת המניעים שמאחורי הפעולות, ומשתדל להתאפק שלא לגלוש למלכודת הגברית של השאת עצות לפתרון אלא אם מבקשים ממני בפירוש.

הבעיה היא שיותר ויותר אני שם לב, גם בפגישות רומנטיות וגם ידידותיות, שאני נמצא מול בן שיח שגם בעשירית מהזמן בה אני מדבר, הוא (או היא) אינם מסוגלים להקשיב.

בסופו של דבר ההנאה שבלהיות כלי קיבול לדבריו של בן שיחך ממוצה בשלב כלשהו, ואתה מוצא את עצמך יוצא ממפגשים כאלה תוהה "מה בדיוק קרה שם?" כשאתה מודע לכך שבן שיחך לא יצא עם גרם של מידע על אודותיך יותר ממה שהיא באמתחתו כשנכנס.

אז זו עצתי הקטנה - הקשיבו מדי פעם. גם אם הסיפור הספציפי אינו מענין במיוחד, הרי שהוא ילמד אתכם משהו על בן שיחכם ועל דפוסי המחשבה וההתנהגות שלו. ואם לא מענין אתכם ללמוד משהו כזה, כנראה שביליתם זמן עם בן השיח הלא נכון. עצם היכולת להקשיב הופכת אתכם לבני שיח, ידידים, חברים ובני זוג מושכים יותר, ובסופו של דבר מלמדת אתכם על עצמכם לא פחות מאשר דיבור על הקורות אתכם, היות ואתם אוספים סיפורים ונקודות השקפה ממגוון של אנשים, מה שנותן לכם חומר מצוין למחשבה עליהם, אך לא פחות מכך, עליכם.

תודה שהקשבתם :)