הפעם האחרונה שעברתי איזשהו סוג של מיון, היתה כשחילקו את כתה ה' או ו' להקבצות באנגלית ובמתימתיקה. מי שמכיר אותי יודע לפני כמה שנות אור זה היה.

מאז, לא יצא לי להתמיין.

החיים שלי גלשו משלב לשלב בלי מעברים מסודרים, מאורגנים, ממויינים. הם פשוט זרמו,

והנה, ערב יומולדתי ה-56 (חסר 20 יום) פתאום מזמנים אותי למיונים.

להגיד שלא התרגשתי? זה יהיה שקר. 'תרגשתי ועוד איך 'תרגשתי.

לא יודעת מה יש בו, במסע מלכת המדבר הזה, שעושה אותו לכל כך נכסף, נחשק.

מישהו במחלקת המיתוג והשיווק של החברה הגיאוגרפית עושה עבודה מעולה, והתוצאה מדברת בעד עצמה. כל מיני מספרים נזרקים לאוויר,  אומרים שהגיעו אליהם 14,000 פניות מנשים שרוצות להשתתף, מישהו אחר אמר שרק  8000, כך או כך אין ספק שמדובר בביקוש היסטרי.

אני, עם הרקע התיירותי שלי, יודעת כמה קשה למלא קבוצות וטיולים מאורגנים. אני זוכרת את הימים שהייתי יושבת במשרד ואומרת, או הנה עוד שניים הצטרפו, והנה כאן נרשמו שני זוגות, ובתהליך "בישול" נמצאת משפחה עם 5 נפשות וכו'. עד שקבוצה היתה נסגרת על מספר המינימום שמשתלם להוציא אותה היינו רואים כוכבים, וזה כלל לא פעם גם טיולים של החברה הגיאורגפית עצמה.

והנה כאן, פתאום, יש אלפי קופצות על המציאה.

חשבתי לי, לו אני המארגנת - הייתי לוקחת את כולן, לא מוותרת על אחת!! מוציאה עוד ועוד קבוצות ופותחת עוד ועוד תאריכים, ראבאק, זה ימבה כסף!

אבל איזה מזל שאני לא המארגנת...

כי בגישה כזאת, ה"מוצר" היה מאבד מהר מאד מערכו, ותוך שנה שנתיים היה מתמסמס לגמרי. אנחנו כנראה אוהבים סלקציות, וכמה שיותר קשה להתקבל ככה יותר רוצים את זה.

מהבחינה הזאת -  שאפו לאנשי השיווק של החברה הגיאוגרפית שהשכילו לשמור  על המעמד המיוחד שיש למסעות מלכת המדבר, ועל אף שבשנים האחרונות העסק התרחב והפך להיות  מסחרי ורווחי לכל דבר ועניין, עדיין אופפת אותו הילה של "יחידות סגולה", כאלו שנבחרות, שנמצאות מתאימות, בקיצור - שמתמיינות.

יום המיונים אליו זומנתי היה 9 באפריל.  יער בן שמן, 8 בבוקר. לבוא בבגדים נוחים כתבו לנו, נעלי ספורט וכו', כלומר תכינו את עצמכן לאקשן...

ברבע לשבע בבוקר, אני כבר באוטו, מתגלגלת  ממוצא לכיוון בן שמן. אין לי מושג איפה היער הזה, ואני מפחדת לאחר, לא למצוא, להתקע בפקקים. אני נוסעת לפי ההנחיות הכתובות שקיבלנו,  וכמחצית השעה מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי נוסעת בשביל עפר, אל תוך היער, בעקבות כמה שלטי הכוונה. 

לא הייתי הראשונה ולא היחידה שהקדימה. מקבץ של מכוניות חונות בקרחת היער הבהיר לי

שעוד כמה נשים היו קצרות רוח כמוני להגיע כבר, להתחיל, לראות, להתרגש, לחוות את החוויה.

תארו לכם - כ-300 נשים, מכל גיל, מראה, צבע, לבוש ---- מתכנסות להן ביער. זרות מוחלטות. פה ושם אפשר לראות שתי חברות שבאו יחד, או אמא ובת. אבל בגדול- כולן לבד, אחת אחת ועוד אחת. חצאי חיוכים, ניד ראש, מחליפות מילה מפעם לפעם. מחכות להכוונה, למשהו הזה שיאחד וידביק את כולן לדבוקה אחת גדולה.

מבט מהיר אחד מסביבי -מסתבר שאני מעלה את ממוצע הגיל בכמה וכמה שנים טובות, ואני גם אומרת את זה לכמה בנות מסביבי. תכף קופצת צעירת הבנות, ילדונת שלא הייתי נותנת לה יותר מגיל תיכון, ואומרת אל תדאגי, ואני מורידה אותו בכמה שנים טובות, אז אם נהיה ביחד זה יתקזז...

בעין בלתי מזויינת אני יכולה להגיד שחתך הגיל השולט הוא סוף שנות העשרים עד סוף שנות השלושים. אולי מחצית הארבעים.

נשים צעירות, עצמאיות, כולן נוהגות והגיעו לשם ברכבן הפרטי - מה שכבר עושה איזה מיון ראשוני. סליחה אם אני מעלה כאן דעה שאולי תקפיץ נשים מסוימות, אבל אני חושבת שכלל ראשון לעצמאות של אשה זו ניידות. נשים שלא נוהגות ומחכות שהבעל/החבר/האוטובוס/נהג המונית  יסיע אותן לכאן ולשם, משולות בעיני למישהו עם מוגבלות רצינית, אפילו אם זה מתוך בחירה ונוחות.

כוח העדר מוביל את כל המקדימות לפסוע על שביל העפר מהחניה קדימה, לעבר מה שנראה כמו איזו "מזכירות" בין העצים. גדר חיה של כמה בנות, לבושות בחולצות אדומות עם סמל מלכת המדבר עוצרת אותנו מלהתקדם.

מתחילות בדיחות: הן מציירות קו דמיוני על השביל - זה הגבול, ואתן לא חוצות אותו! גם אם אנחנו מסובבות את הראש!

הבנות באדום הן צוות האופרציה, מלכות המדבר משנים קודמות, שמדי שנה מתנדבות לעזור במיונים של המועמדות החדשות. יש לי הרושם שהן באות לא סתם כדי לעזור אלא כדי להסניף, להחיות מחדש את החוויה שהן עברו.  הייתי עדה לכמה מפגשים של בנות הצוות עם חברותיהן למסע, והנפילה זו לזרועות זו, החיבוקים וקריאות הגיל, ממש צבטו בלב מרוב כיף. זה כל כך עשה חשק להיות חלק מהמשהו הזה שמתרחש סביב.

בשמונה בדיוק 'גזרו את הסרט'  - הגבול הדימיוני כנראה לא הספיק אז מישהי רצה והביאה סרט אדום שנמתח לרוחב השביל. כשניתנה האות, הסתערנו קדימה לשולחן ההרשמה.

הכל תיקתק נפלא.  הנשים באדום סימנו ברשימות שהגענו, הפנו אותנו לשולחן סמוך להצטייד בחולצת טריקו של מלכת המדבר - כל אחת למידתה - והזמינו אותנו לכוס קפה ומאפה בצל העצים.

כל אחת מהמתמיינות קיבלה שתי מדבקות גדולות עם מספר אישי בן ארבע ספרות, שלי היה 1807, ושתי הספרות הראשונות הפכו להיות מספר הקבוצה שלי. כל מי שהתחילה ב - 18, השתייכה אליה.

 היינו 17 בנות בקבוצה, ובסה"כ היו באותו יום 15 קבוצות  בנות כעשרים איש כל אחת.

במלתחה מאולתרת (יריעות בד שנמתחו בין כמה עצים ויצרו מעין "תא הלבשה" גדול) עברנו כולנו לתלבושת אחידה...  על המדבקות  רשמנו את שמנו, ליד המספר, והדבקנו אותן אחת מקדימה על החזה, ואחת מאחור על הגב.  בהמשך הסתבר שהמדבקות הללו היו כלי חשוב מאד בתהליך המיון: בכל הפעלה שהופעלנו, עמד צוות הממיינות וחילק ציונים בכתב לכל "מספר".

אמרתי כבר שהכל היה מאורגן נפלא?  בין העצים העמיד הצוות קופסאות ענק. מה קופסאות, מיכלים כאלה גדולים,  משהו כמו מטר על מטר ומטר גובה בערך, ולתוכם הכנסנו את התיקים והחפצים האישיים שלנו. הקופסאות היו ממוספרות  במספרים בולטים וכל אחת שמה את הפקלאות שלה לפי מספר הקבוצה. כך היה קל לאתר את התיק אם באמצע היום רצית למשל מסטיק או שפתון, או להתחבר לרגע לאינפוזיה של הפלאפון...

כשסיימנו עם כל הלוגיסטיקה, (כן, היו גם שירותים ביער, עם תור גדול...) התכבדנו בקפה ובקרואסונים והתיישבנו על  מחצלות גדולות שנפרסו בצל העצים. ממול היתה מעין במה, מיקרופון, ציוד הגברה (שהשמיע בבוקר שירים נהדרים) ו... שורה של בנות צוות שהתחילו להכניס אותנו לעניינים.

היו קצת דיבורים כלליים שלא ממש ענו לעשרות השאלות שהתרוצצו לנו בראש. דבר אחד הבנתי בסיומו של אותו יום - כולם עשו מאמצים אדירים לשמור אותנו במצב של חוסר ידיעה. לא מספרים, לא מגלים, הכל חסוי, הכל "תדעו בבוא הזמן".  וואו, איזו דרך נהדרת ליצור ציפיה, לפתח חרושת שמועות, להחזיק אותנו במתח!

אבל באותו רגע זה לא היה אכפת, רצינו כבר להתחיל!

מה להתחיל? את מה?

אהההה.... את ההפעלות....

כל היער מסביב חולק לתחנות ממוספרות, ובכל תחנה היתה אמורה כל קבוצה לעבור מין מבחנון של כושר גופני, של עבודת צוות ושל קבלת החלטות וכו'.  אבל על זה - בפוסט הבא...