אז אני יושב בצד אחד של הבר ואוכל סטייק. בתשעים מעלות ממני הוא יושב ונראה מוכר. אני בוחן אותו והוא אותי ואז הוא שואל "אתה מאשדוד?". "מזמן" אני עונה. בקיצור מהר מאד התברר שלמדנו יחד בתיכון. למי שלא הסתכל בכרטיס שלי, זה היה לפני הרבההההה זמן.

"אז מה אתה עושה?" הוא שואל.

"אוכל צהריים" אני עונה.

"לא, מה אתה עושה היום?" הוא מתעקש.

"עוד לא סגור, אולי אני אלך לים, רוצה לבוא?" אני ממשיך.

הוא נבוך ושותק....אז אני מחליט להציל אותו.

"אתה מתכוון ממה אני מתפרנס?".

"כן" הוא אומר באנחת רווחה של מי שהוציאו אותו מבור מאד עמוק אחרי שלושה ימים.

אז אני מספר לו קצת ואז בתורו, בלי ששאלתי, הוא מתחיל לספר לי מה הוא "עושה". אחרי כל זה לא ממש הבנתי. אם הוא מישהו רוצה לספר משהו, למה הוא לא פשוט מספר? למה לשאול אותי לפני זה? הרי היה ברור בעליל שלא כל כך עניין אותו מה אני עושה אלא מאד מאד עניין אותו לספר לי מה הוא עושה.......לפרנסתו כמובן. אני רק רציתי לאכול סטייק בשקט.

הדינמיקות האלה שלנו במפגשים עם אנשים ובעיקר עם בני/בנות המין השני.

כולנו מתים להתחבר, כולנו מתרגשים עמוק בפנים כשמישהו מתעניין בנו מאד ומכיר באופן גלוי ונלהב בקיומנו החיוני ליקום (ותירגעו כל ה"COOLים" למיניהם. גם אתם מתרגשים אל תשקרו)

ובמקום להיפתח לחלוטין למול העולם אנחנו מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה ומראים אותם אחד אחד רק אחרי שוידאנו שבצד השני יש קלף מאותה הסדרה. מי שבאיזור הגיל שלי בטח זוכר את משחק הרביעיות של פרחי ארצנו "יש לך קטניות?"

יש כלל שאומר שמה שלא גלוי וחשוף לא מתחבר. צריך לחשוף כדי להתחבר.

אמרתי את זה למישהו היום והבעתי את המחשבה שלי על הניגוד בין הרצון להתחבר לפחד להיחשף שיוצר את הדינמיקות המטופשות בעיני האלה. "אז מה רצית שיגידו?"

אז עשינו סימולציה. אני והוא.

אני:"שלום"

הוא:"שלום"

אני :" מה שלומך?"

הוא:"בסדר"

אני:"בסדר או טוב?"

הוא:"בסדר"

אני:"מה עושה לך טוב?"

הוא:"לא עניינך, זו שאלה מאד פרטית, רק עכשיו הכרנו"

אני:"כן ואני מנסה להכיר אותך ולדעת מה עושה לך טוב?"

הוא:"אוקי, אבל לאט לאט"

אני:"למה לאט לאט?"

הוא:"אהההה.....ככה, לא?"

אני:"לא. ממש לא. אם אתה ואני רוצים להתחבר ואתה לא תראה לי אותך לא נוכל ממש להתחבר. אם אתה פוחד שאני אפגע בך בעקבות מה שתראה לי, אז אל תראה לי. אבל אל תספר לי אחר כך שאתה רוצה להתחבר. תגיד, אני פוחד.ואולי אני יכול לעשות משהו בעניין. לאט לאט לא יפתור את זה"

הוא:"איך אני אדע אם אפשר לבטוח בך?"

אני:"אני לא חושב שבטחון בי הוא העניין. בטחון בעצמך נשמע יותר מדויק"

אנחנו רוצים להתחבר אבל כל כך פוחדים להיפגע שפיתחנו משחק שמצדיק את עצמו ומבזבז כל כך הרבה זמן ויוצר כל כך הרבה גמגומים בתקשורת שבסוף רק מהגמגומים נעלמים ומתפוגגים קשרים שאולי היו יכולים להיות נפלאים אם רק.....

אם רק היה אומץ לבוא ולומר, הנה אני. זה אני. אפשר להתחבר אלי פה...ופה...וגם פה...וככה ...וכן גם ככה.....ובכל המקומות האלה גם אני יכול להתחבר. רוצה?

כמו ילדים. ילד ניגש לילד אחר בשיא הטבעיות ושואל "אני תומר. רוצה לשחק איתי?"

ורק אנחנו גדלנו. וקילקלנו. מהפחד שבעצם אין לו כבר מקום. הוא שיים לעבר ולא לעכשיו.

אז "אני גילעד, רוצה לשחק איתי?"

"מי אתה גילעד?"

"תשאל/י אותי ואני אספר לך הכל כדי שתדע/י איך להתחבר."

"יהיה יופי"