רוח קדים נכנס אלי הביתה והמיס את דמויות השעווה האירופאיות לתוך חליפותיהם. אישה אחת בשמלת ערב ניסתה לומר לי משהו. אולי היא ביקשה כוס מים. הבוקר התחשק לי להתחיל את היום בהתעמלות. רוקנתי את מוחי לכדי אולם רחב ופרשתי בו מזרונים. אחרי חימום קצר על הקרקע, עמדתי כמו חסידה על רגל תורנית והרמתי את זרועותי. חיברתי בעצמי כמה מתיחות נאות למראה, סובבתי את מפרקי ידי ואצבעותי הפכו למניפות. פעם ראיתי ריקודים אינדונזיים בטלוויזיה שדיברו אלי בלי קול. ליכסנתי עיניים בהתאם לתנועת הזרתות. דרך התריסים החום התנחשל פנימה. פרפרתי קצת את ריסי והמשכתי בטקס הבוקר. אני משתמשת בקומקום מצפצף. אני שמה בו מים לגדוד. אולי יבוא גדוד. אני מכינה ספל גדול לקפה שחור בוץ. כפית בהריון. הכפית בתוך הספל. רק לערבב. אין צורך בסוכר או חלב. אבל מים רותחים עד למעלה. בסגנון עדות פולניה. אני חיה על קו התפר שבין התרבויות. מתרגמת אותן אחת לשנייה. מתנשאת על כולן. כמו שופט בטורניר טניס שיושב על כסא גבוה. נפנוף עדין לכל מעריצי. אני אפילו מוכנה להתעלם מכך שאני כאן לבד לגמרי, ומעריצי היחיד הוא כלב תמים שישן רוב הזמן. אני מתמקדת חזק כדי למצוא פוקוס. מאז ששרשרת הסיבה והתוצאה נקרעה וחרוזיה התפזרו לכל עבר, מצאתי את עצמי לא כל כך מרוכזת. אני שמחה שהמצב משתפר.

ואגב, קיבלתי שלשום הצעה לעבודה במשרה מלאה.