פגישה באמצע השדרה

הלכתי בבוקר הביתה. בליתי לילה בחוץ והייתי חייב לחזור הביתה כדי לכתוב את הדו"ח של ה- 15 לחודש (מע"מ למי שלא מכיר). הדו"ח הזה הוא שיעורי בית לעצמאיים מאותגרים כלכלית. לא שאין לי רואה חשבון - יש לי, אבל הוא שונא לעשות את עבודת מילוי הדו"ח אז הוא לוקח על זה הרבה כסף. ואני לא אוהב לשלם כסף, וגם לא אוהב לשלם מע"מ,  אז כבר בשלב מוקדם של היחסים שלנו סיכמנו שאני אמלא את הדו"ח, הוא יאשר - אני אשלם. הבעיה עם הדו"ח הזה שהוא כמו כתיבה. וכתיבה זה שיעורי בית. ואני לא אוהב אוהב שיעורי בית. אז כדי להתחמק התחלתי לכתוב את הפוסט הזה.

בכל מקרה, החלטתי ללכת ברגל. כבר הרבה זמן אני מבין שכשאתה הולך ברגל אתה פוגש אנשים. וככה ליד הבית בשדרה פגשתי את רופא הילדים שלי דוקטור אנגל. הדוקטור כבר לא צעיר. הוא כמעט בגיל של סבתא שלי ( בן 93 ומאותה פזורה). אבל ברוך השם למרות שנפגשנו לפני 3 שנים ובאותו מקום הוא עדיין זוכר אותי. ושלא תבינו, אני כל הזמן משתנה. אנשים שפוגשים אותי אחרי חצי שנה לא מזהים אותי. אבל הדוקטור שמכיר אותי מגיל 0 זיהה אותי מייד. התחבקנו. יש ביננו קשר אישי חזק. היו ימים שהיחסים בין רופאיים לחולים היו יחסים אישיים מאוד. הקשר עם אנגל היה תמיד מאוד אישי. זה קשור לזה שהוא היה חבר של סבא וסבתא שלי אבל גם קשור לזה שפעם הכל היה אישי יותר. יש לי רופא נפלא היום. המוטו שלו הוא תתרחק מרופאים. אני לא מדמיין אותי מחבק אותו בחיבה רבה עוד 25 שנה. אני בספק אם הוא יזכור אותי. אבל עם דוקטור אנגל זה שונה. הוא כמו קרוב משפחה. שמחתי. כבר הרבה זמן אני תוהה מה שלומו. זה לא גורם לי לבקר, זה לא גורם לי להרים טלפון, זה לא גורם לי לקפוץ, אבל כן, יש חיבה ודאגה. סיפרתי לו על חיי, הוא סיפר לי על הזדקנותו, התעניין באחי, באימי ובסתבתי ונפרדנו. עוד משהו טוב שקרה לי היום. וכשבסוף היום אתבקש למנות את חמשת הדברים הטובים והמשמחים שקרו לי היום - הפגישה הזו ללא ספק תהיה בראש הרשימה.

אין ספק - החיים יפים.