אני רוצה ילד שלישי? בטח, זאת אומרת כן, זאת אומרת אולי, זאת אומרת מתישהו, זאת אומרת לא בטוח, זאת אומרת.

על כף החובה ניצבים שיקולים כבדים. ראשית ישנו בן הזוג – מה לעשות, גם לו יש חלק בעניין – שטוען בתוקף שהוא מבסוט עם המצב הקיים. הוא אוהב להיות אבא לצמד זכרינו הפעוטים, ואין לו שום רצון או צורך להכניס גורם שלישי למשוואה.

ויש את הילדים – מן הבכור, בן ארבע וחצי כיום, נגזלה יחידותו בגיל שנה ואחד עשר חודשים בדיוק, ועד היום הוא מפצה ומפוצה על כך בתשומי ותובעניות אינסופית. והקטן, בן שנתיים וחצי כיום, מתפקד בהיעדר תחרות כתינוקי המשפחתי, וממש לא נראה שישמח לוותר על המעמד הזה ושלל ההטבות הנגזרות ממנו.

וישנו המצב הכלכלי. אומרים אמנם שכל ילד מביא איתו את הברכה שלו, אבל אם מסתכלים על כך באופן רציונאלי, אני לא רואה על מה נוכל עוד לוותר, כיצד נוכל להצטמצם עוד יותר, כשגם כך קיומנו חנוק בין המשכנתא והאוברדראפט הקטלניים.

ויש אותי. שכפי הנראה כבר לא איוולד מחדש בגלגול הזה כג'דה איתנה, שמשרוולת הכל ומתקתקת עניינים בקלילות. האמהות המסורה שלי לצמד ילדיי, משושי נפשי, עולה לי בדמים ובקושי עצום, פיזי ונפשי. לעיתים קרובות אני חשה שמאז נולדו, קיומי מצומצם כמעט אך ורק לטיפול בהם ולסיפוק צרכיהם.

ואני רוצה, הרי. רוצה לחזור ללמוד, הוראת יוגה או אולי תואר שני בקולנוע. רוצה לכתוב, רומן ותסריט וסדרה. רוצה להתחיל לשוב למשקלי הצנום טרם ההריונות, שבמהלך כל אחד מהם העליתי מעל 20 קילו, תסלחו לי. רוצה לחזור לבלות, לצאת, להיות. בשלב שבו נמצאים צאצאיי הנוכחיים, אני מצליחה לעיתים לראות את האור מהבהב בקצה מנהרת החיתולים והבקבוקים והלילות הלבנים. לעיתים רחוקות, בתקופה האחרונה, ישנם לילות שבהם שניהם ישנים רצוף כל הלילה, ואני מתעוררת בבוקר לאחר שינה זכה, עמוקה ואמיתית שכבר שכחתי שהיא יכולה להתקיים. השיבה המחודשת ללילות של הנקה וייסורי גזים של תינוק וביניהם שינה טרופה של חצאי שעה במקרה הטוב, מהלכת עלי אימים בשלב זה של חיי. אני גם זוכרת היטב שלוקח זמן רב להחזיר לתא המשפחתי את האיזון העדין שהופר בו עם היוולד צאצא חדש.

אז למה כן, בעצם? אני מניחה שזהו שילוב של תשוקה רחמית בלתי מוסברת, פלוס התניה חברתית שאין להתכחש לה.

אז יש את העניין הזה של החברה. בארץ הקודש משפחה עם פחות משלושה ילדים "זה עדיין לא משפחה", מה גם שבן זוגי ואני מגיעים בעצמנו ממשפחות של שלושה.

 ויש את העניין הזה של לגדל שני בנים בארץ דמים (טפו טפו, חמסה חמסה, שרק יהיו לי בריאים, עד 120 שנים בעזרת השם).

ויש את העניין הזה עם הבנות. שכן בינתיים אני אם הבנים, בנים לכל דבר, חוליית חיזבאללה אנרגטית. ואני, שתמיד הייתי בת של בנות, מוצאת את עצמי טובעת עד צוואר במלחמות וחרבות ורובי צעצוע ומטוסים ומכוניות מרוץ, ועורגת למרבה הבושה למשחקיי הברביות של אחייניותיי, רוצה להלביש בובה אנורקטית ועצומת חזה בבגדי מעצבים.

וחוץ מזה, מי יטפל בנו כשנהיה זקנים? מי יזכור את ימי ההולדת שלנו וימי הנישואין? מי ייקח אותי אל הרופא, עם מי ארכל, מי תתלווה אליי לבילוי החביב עלי, של בית קפה עם אוכל בנות וטיפהל'ה שופינג והצגה יומית? וכן, אני מודעת לעובדה שאיש לא מבטיח לי דבר, ושבהחלט יכול לצאת לי זכר שלישי. ובכל זאת.

ויש את עניין השחלות המזדקנות והשעון הביולוגי שתקתוקו גובר כנגד רצוני. בעוד ארבעה חודשים אהיה בת 36, מיינד יו.

ויש את העניין הזה שקשה להסבירו במילים. איזו צעקה נשית חנוקה שעולה מתוך הרחם שלי מדי פעם, צעקה שכל כולה אומרת: רגע, עוד לא סגרתי את הבסטה. יש בי ובתוכי מקום לעוד אחד, או אחת. אני רוצה ילד. זאת אומרת בטח, זאת אומרת כן, זאת אומרת אולי, מתישהו, זאת אומרת...