מי שפעיל באינטרנט בצורה משמעותית כבר מזמן למד על החן שבסינדיקציה, אתה מעדכן פה, זה מתעדכן שם, כולם יכולים לקרוא, כולם יכולים להגיב, זה נארג לך לתדמית, זה נארג באישיות שלך, אתה מה שאתה כותב, מטייט (מלשון טוויטר כמובן) או מפבלש (בין אם בלוגים, סרטים, תמונות..) וגוגל דואג לחבר הכל ביחד, בדאגה אמהית ממש (שכחת לקחת סוודר? גוגל תמיד תמכור לך אחד...)

לכל החגיגה הזו יש צדדים אפלים ומלוכלכים, כמו לכל דבר בחיים, הצד השני של צחוק בחברותא הוא רכילות, הצד השני של חברות, היא פרידה, והצד השני של פרטיות – היא חשיפה.

הבוקר טוויטר עשו (שלא במזיד אני מניחה, אבל בדייקנות מכאיבה) טעות גדולה מאוד מאוד, הם נתנו לברז להיפתח ולהודעות פרטיות לזלוג לרשת, במקרה זה קרה (קרה גם – אני מניחה שגם טוויטרים אחרים סבלו מזה..) באחד ממעוזי הקונסנזוס הגדולים של טוויטר, אורלי יקואל (מחבבת, מוקירה ומכירה) (וכאן טקראנץ' כתבו על כך) היא בלוגרית מוערכת במיוחד, עם כמויות קוראים מרשימות ונוכחות רשת ארוגה היטב, עד לאחרוני הבלוגים והפליקרים.

אני יכולה רק לתאר לעצמי את התחושה, בכיתה ו' כתבתי עם חברה מחברת, במחברת כתבנו על הבנים שאנחנו אוהבות (נו, למדתי בקיבוץ, חבורת נחשים חטטנית..) בזמנו הקבוצה בקיבוץ היתה מאוד מוטרדת מזה שאני "מפלגת את הקבוצה" ובשם האמונה המרקסיסטית הזו ובשם "טובת הכלל" (מה עם קצת מרחב מחיה - הא?) הם חטפו את המחברת ממקומה הנסתר, וקראו קטעים נבחרים לכל הכיתה (לא סתם ספר המופת "הרייט המרגלת" היה מהספרים האהובים עלי ביקום) – טוויטר ושאר הכתובים הנסתרים הם המחברת הזו, ילדים תמיד ישארו ילדים, גם כשהם כבר גדולים ויש להם בלוגים משלהם.

טקראנץ מעדכן שהבעיה כנראה נגרמה כתוצאה מפעולה בתוך הAPI של טוויטר, שוב הצד הלא-כל-כך מוצלח של כל הג'אז החברתי הזה, כואב, מעורר מחשבה, ואני מעריכה שעוד נראה הדים כדרך שרק חברה אנושית (והמיקרוקוסמוס הבלוגוספרי) יודעים להדהד.