כמו כל חופשה גם חופשת פסח הנוכחית התחילה באקורד מלא תקווה.

הפעם, אמרתי לעצמי, אין נסיעות, טיולים, פיקניקים, נופשונים בבודרום, קפיצה לאיקאה, פסטיבל הופעות במדבר (או בצפון) ושאר ירקות.

הפעם, החלטתי - חופש תל אביבי. לקום מאוחר, לרבוץ בבתי קפה ולבהות באוויר זמן רב ככל האפשר.

המציאות, כרגיל, טפחה על פני מוקדם מהצפוי.

עוד טרם פרוץ החג, התמלא הסלולרי המתוחכם (המחובר, כמובן, למייל של המשרד ומסונכרן מדי שלוש שניות) בהודעות דחופות מכל רחבי הגלובוס. עסקאות נרקמו, מסמכים נשלחו והערות מידיות נדרשו.

מצאתי את עצמי באחת בלילה, טרוטת עיניים, מול המחשב מקלידה בטירוף.

שאר הימים נמשכו באותה רוח: שיחות ועידה, שיחות שאינן ועידה ומיילים, מיילים ועוד מיילים.

על סף התמוטטות עצבים אני לא יכולה שלא לתהות: זו אני או הם?  ואיך זה שאף פעם אני לא יודעת להגיד - לא! (כלומר - לא עונה, לא כותבת, לא מגיבה ובעיקר לא מתעצבנת).

שוב יגיע יום ראשון של אחרי החג ובעוד שאר חבריי לעבודה יופיעו טריים ומלאי חוויות (אם כי מדוכדכים מה עם תום החופש), אני אגיע למשרד עצבנית וזקוקה לחופש הרבה יותר מאשר לפני שזה החל.

נשאלת השאלה מתי הפכתי לחיית עבודה חסרת גבולות שכזו. ואולי השאלה נשאלת כדי שלא תישאל שאלה אחר, מהותית יותר  והיא - האם אי פעם הייתי משהו אחר? :(