היום הייתי בתערוכת ציורים. רק לשמוע את עצמי אומר את זה מעלה לי חיוך. אני אף פעם לא הולך לתערוכות של ציורים. היום הלכתי. הייתי מוכרח לראות ממש...

נכנסתי לגלריה ריקה, וליד השולחן ישבה אישה. מייד זיהיתי לפי התמונה, וכפי שאני בדרך כלל נוהג כשאני נכנס לחדר, קודם כל להתייחס למה שיש לו דופק ואחר כך לכל השאר. לחיצת יד מנומסת, חיוך קטן של זיהוי, כמה מילים מקדימות ועברתי לציורים.

חדר ראשון, פסנתר כנף שחור עומד בחדר ומוסיף נופך משלו. הרמתי את העיניים לציור שמעליו ואז זה התחיל. הרגשתי משהו בפנים מתחיל לזוז, מין דופק חזק עמוק וברור אבל לא מהלב. ממקום אחר. עד עכשיו לא יודע מאיפה. כאילו כל המערכת מתעוררת למול הבד עם הצבעים עליו, כאילו הציור לוקח אותך פנימה אליו ואומר לך "נכון אתה מרגיש את זה?אותי?"

ואז אני מסיט את המבט לציור שמשמאלי, ואל מאחורי, ומתחיל לזוז בחדר, מסתכל מזויות אחרות, מגבוה מלמטה, נשען על עמוד ולא זז והציור שעל הקיר הנגדי אומר את אותו דבר שהראשון אמר. והרעם בפנים הולך ומתגבר. אוקי, אני אומר לעצמי, להירגע להירגע, זה רק ציורים. ומשהו בפנים מחייך ויודע שזה לא רק ציורים. זה לא רק בד וצבע. זה חי. מישהו נגע בבד הזה עם מכחול וצבע והטביע בו חלקים מהנפש שלו. מישהי.

עברתי לחדר השני, הגדול, הראשי. מסביב לכל החדר ציורים של אישה עירומה יותר או פחות במצבים שונים ביניהם מצבים מאד אינטימיים, חושניים, עם עצמה. פתאום זה מכה בי, החשיפה היא לא של הגוף, אני לא רואה שום דבר אפילו על גבול האירוטי בציורים האלה, התגובה היא לחשיפה המוחלטת של הנפש, של ההתרחשויות הכי פנימיות של האישה בציורים. וזה יוצא מהבד ולופת אותך ומכריח אותך להסתכל ולראות, ולאן שלא תעביר את המבט, הנה היא שוב, על הקיר הזה שוכבת על הגב, ושם עומדת שעונה על עמוד בספריה, ואני עומד שם באמצע, ומתסכל על הציורים ומסתכל על הציירת, ולא רואה באישה החיה כמעט זכר לכל מה שלופת אותי מהבד שעל הקירות. מולי אישה שקטה, על גבול המבויישת, ממעטת לחייך וכשכבר מחייכת נראה בעליל שאינה מורגלת בחיוכים גדולים ופתוחים, ופתאום אני מבין. מה שהוטבע על הבד, לא יצא ממנה ברכות, זה פרץ החוצה בכוח, דרך כל מחסום אפשרי, ניפץ כל עכבה, בכוח של שיטפון במדבר שפשוט חייב להגיע למטה לנקודה הנמוכה וכלום לא יעצור אותו בדרך. פריצה כזו חזקה חייבת לגבות מחיר, זה מרגיש כאילו מישהו צייר את הציורים האלה כאילו החיים שלו היו תלויים בזה.

ואני עומד שם באמצע החדר בין כל הציורים האלה שנוגעים בי מכל צד, ולא מבין למה אני לא רוצה לזוז לשום מקום.

ומחכה ומחכה להבין, ואז אני מבין. אני מוקף ועטוף במהות אישה....ואיזה גבר היה רוצה לזוז לאנשהו ממקום כזה.

רק נשאר לומר תודה