כולם רוצים לגעת באושר, מרשים לעצמם לגעת בכאב, אבל כשמעלים את נושא הכעס, נוצרות התנגדויות כאילו לחצנו על הכפתור האדום.

הטענה המרכזית של הפוסט הזה אומרת שאם אתה רוצה לגעת באושר, אתה צריך להרשות לעצמך לגעת בכעס. מותר לכעוס ואפילו רצוי. המחשבה שאם נתעלם מהכעס הוא יעלם מוטעית מיסודה.

אם לא כועסים את הכעס החוצה, הוא מצטבר, כמו רעל של דבורים, לא מתנקז והאושר שלשמו אנחנו כאן, רק מתרחק.

מי שלא נוגע בכעס, רוצה שקט, לא אושר והוא יכול להרויח שקט זמני במחיר של ויתור על עצמו ועל האפשרות שלו להיות אדם רגוע באמת.

מחיר כבד הייתי אומרת. עולה בבריאות.

כמה טובים מחברי מוכנים לשלם את המחיר, מקטרים, אוכלים את עצמם מבפנים, אך עדיין חיים עם זה בשלום וזה בסדר.

הכי קשה לנו לכעוס על האנשים שאנחנו אוהבים, על דמויות המפתח,

על אנשים שטובים אלינו, על אלה שאנחנו רוצים את קרבתם. אנחנו לא רוצים לפגוע בהם אז אנחנו לא אומרים.

אנשים מפחדים לגעת בכעס, מהפחד שאם הם יכעסו על מישהו הוא ילך,

לא יאהב אותם יותר, או גרוע יותר, יכעס עליהם בחזרה.

מה שהם לא מבינים, זה שאם לא ידברו ויגעו בכעס, הוא יודחק והאופציה לתקשורת אמיתית ורגשית תודחק יחד איתו.

הפרשנות של כועס = לא אוהב אינה נכונה והיא מבטלת את האופציה להרגיש את כל קשת הרגשות.

יקומו אלה שיגידו שאם אני כועסת על מישהו סימן שזה לוחץ על משהו שאני לא אוהבת בעצמי. דההה, עדיין זה מכעיס אותי? עדיין אני צריכה לומר לעצמי, חומד, זה הכעיס אותך, תסתכלי על הכעס בעיניים ותבררי מדוע.

כשהילד שלכם כועס תאמרו לו: עכשיו אתה כועס וזה בסדר, מותר לך לכעוס. תנו לו לגיטימציה להרגיש את מה שמתחולל בו, לדעת לזהות את הרגש הזה, לדעת לומר אותו. 

לגעת בכעס אינו אומר להרוג את האדם שהכעיס אותך (למרות שלפעמים נורא בא..). לגעת בכעס זה לומר לעצמכם או לו במידה ויש ביניכם פתיחות וחשובה לכם פתיחות איתו, שהמעשה שהוא עשה, שהאמירה שהוא אמר, הכעיסו אתכם.

כשאומרים את הכעס ומטפלים בו בזמן, הוא נאמר בשקט. כששומרים אותו בבטן והוא מצטבר ומצטבר, הוא עלול לצאת בזמן הלא נכון, על המקרה הלא קשור, בעוצמה גדולה פי כמה.

נהוג לומר בימינו את המשפט "לא לקחת באופן אישי" (שכמובן מולו עומד המשפט "לקחת באופן ציבורי?"). אחלה משפט, יחד עם זאת,  גם אם משהו מסוים אינו קשור אלי, הוא נקשר אלי ברגע שאצלי נלחץ איזה כפתור ואי אפשר ולא נכון להתעלם מכך ולגלגל את זה על האחר. יש לקחת אחריות על הרגש שהתעורר ולא לומר "אין כאן מפלצת"..

זאת לא בושה לכעוס. להיפך, יהיה לכולם קל יותר,

כי אז בתקשורת אמיתית ורגשית, 

תאפשרו לעצמכם לגלות,

שברוב המקרים הפרשנות שניתנה לגורם הכעס, לא היתה מדוייקת או נכונה,

תאפשרו לעצמכם להבין מה לחץ לכם על איזה כפתור

ותאפשרו גם לצד השני לומר את דבריו באופן פתוח ולסגור ענין.

הכעס תופס מקום של רגש אחר. נרוקן את הכוס ואז יוכלו להכנס רגשות חיוביים ולמלא את המקום שנוצר.

לסיום ספור קטן. אתם כבר מכירים את טל שלי. 

בהווה קצין בן 21 (רגע של אמא פולניה) בעבר הלא רחוק ילד בלונדיני כחול עיניים, שקט שכזה. רגוע-גוע-גוע...

ליום הולדת 7 קניתי לו נחום תקום. הבובה הזאת שמותר להרביץ לה ולכעוס עליה. הכנסתי את הדבר הזה לסלון הגדול שלי ותוך כמה דקות חשכו עיניי.

הילד הרגוע כחול העיניים "טחן" את הצורה לבובה המסכנה שזה כל תפקידה בחיים.  מה שהוא הוציא עליה, אני בכלל לא ידעתי שיושב לו בנשמה.

ותחשבו על זה...

גילה