האור האדום ממלא את שדה הראיה ומצווה עלי לחכות. בלי מילים הוא מורה זאת, בלי קול, אבל בצורה ברורה. החלטית. ואני חושב לעצמי שהייתי ממתין עד אין קץ. הפחד תופח בתוכי ואני לא רוצה שהירוק יבוא. היום נצנח מדקוטה. בדקוטה הנפילה החופשית, ארבע שניות ארוכות עד שהמצנח נפתח, היא בקו ישר. כמו סלע משמים. בהרקולס, לעומת זאת, הרוח מהמנוע מעיפה אותך הצידה ומטשטשת את תחושת הנפילה. אני מנסה לחשוב על עצמי כנשר שפושט עם שחר. הדימוי לא מעודד אותי. גם כי ננחת לחום יולי אוגוסט בערבה ולא לאיזו טירה מושלגת בגרמניה. גם המשימה פחות הירואית. לא ננצח את הנאצים אבל נתרגל את הטייסים ואת מדריכי הצניחה. כשאגיע לקרקע אקפל את המצנח הראשי ואכניס אותו, יחד עם הרזרבי, לתוך התיק, אפתח את שק החזה ואוציא משם את האפוד, הנשק והפק"ל - הפעם אני קשר סמל אז יש לי מ.ק. עם אנטנה קצרה -  ואעמיס הכל על הגב בצורה שתאפשר לי הגעה בזמן סביר לנקודת ההתכנסות שמשם תצטרף הפלוגה לחלק העיקרי של התרגיל החטיבתי. עשרים ק"מ של הליכה עם אלונקות פתוחות. אני מכיר את הפחד הזה. בכל זאת לקפוץ ממטוס זה לא משהו שאני עושה כל יום. אפילו יש לי פחד גבהים.  אבל כשהמצנח נפתח הדקה הזו בין שמים לארץ הופכת לדבר מהיותר מהנים שעשיתי בחיי. הפעם מצטרפים לפחד הידוע גם דאגות של מילואימניק צעיר. מה יקרה אם אשבור רגל, מה יהיה עם הלימודים, איך אעלה את השלוש-קומות-בלי-מעלית הביתה, איך אקום בלילה ליואב. כשאתה בסדיר החששות האלה מתורגמים לגימ"לים שבהם תוכל לראות את החברה כל יום. והפז"ם ימשיך לדפוק. בריענון שעשינו בצהריים המד"צ אמר למ"פ שכדאי שיתגלגל טוב יותר אחרת יהיה על האלונקה כל התרגיל החטיבתי. האור הירוק קוטע את המחשבות באחת. אני משלב להילוך ויוצא בנסיעה איטית ממכונת השטיפה.