או לפחות מנסים להפעיל אותי - כמו שלא הפעילו אותי בערך מאז שהייתי בטירונות...

רק ראיתי את החבלים המתוחים לגובה בין העצים, או  את הדליים המשתלשלים להם מכל מיני מקומות מוזרים, התחלתי לתפוס רגליים קרות.

מה, אשכרה צריך להזיז את התחת בשטח?

לא מספיק שיראו שאני חכמה ואינטילגנטית ויפה וחברותית בשביל לבחור אותי למלכת המדבר?

סתאאאאם, אני צוחקת.

באתי מוכנה להפעלות. בגד נוח, נעלי ספורט - ריבוק חדשות שקניתי במיוחד לכבוד האירוע!

אבל מה --- הייתי מקרה רגל.

יום לפני כן, בתיזמון הכי מעצבן שיכול להיות, התחיל לכאוב לי הקרסול. עיקמתי אותו או משהו כזה, והוא התחיל להתנפח ולכאוב פחד. כל דריכה על הרגל שלחה לי זיקוקי כאב לכל הגוף.

הברירה היתה לוותר על כל העסק, לגנוז את חלום מלכת המדבר ולנסות שוב בשנה הבאה,

או לבוא ככה. מדדה על רגל אחת ודורכת-לא-דורכת על השניה ומקווה לטוב.

החלטתי לבוא.

כמה נבוכה הרגשתי כשפניתי  לראש הקבוצה שלי ואמרתי לה שאני צריכה "גימלים"...
התגובה שלה  -- ככה על הבוקר, על ההתחלה מישהי שמנסה להשתמט -- היתה צוננת כמו משקה  ברד קפוא, ואני אמרתי לעצמי  - ככה? אז אני אעשה דווקא! אני ארוץ ואקפוץ ואזחל ואעשה כל מה שצריך בשביל להוכיח שאני לא סתם מתחזה.

(זה דווקא התאים לי מאד בשנות בית הספר שלי, לא היה שיעור התעמלות אחד שלא היתה לי תחבושת על היד או על הרגל, או כאב בטן או כאב ראש וכו', ושם זו באמת היתה התחזות. אבל דאחילק, התבגרתי מאז!)

בדיעבד -- עשיתי כאן שתי טעויות.
הראשונה, שפירשתי את התגובה של ראש הקבוצה לא נכון.  היא אולי היתה באמת קצת מסוייגת, אבל  בהמשך התגלתה בהחלט כאיכפתית, כעבור כמה שעות ממש פקדה עלי לשבת ואפילו התרוצצה וחיפשה בשבילי שני כסאות, אחד כדי לשבת ואחד כדי להשעין עליו את הרגל.

הטעות השניה - שהתעקשתי להראות שאני לא משתמטת ובמחצית הראשונה של היום עשיתי כמעט את כל הפעילויות, ומה זה החמרתי את מצב הרגל שלי. זה עלה לי אחר כך בשבוע של שכיבה במיטה, עם תרופות ושיקויים וכאבי תופת.  עכשיו טפו טפו טפו הכל בסיידר, אני כבר חזרה בכושר מלא!

עוד כמה מילים לפני שאני עוזבת את אפיזודת הרגל:
בנות הקבוצה שלי היו נהדרות, על אף שלכאורה צריך היה להיות ההפך. הרי כל אחת שלא ממש תורמת את מלוא מאה האחוז שלה, מורידה את הדירוג של הקבוצה ופוגמת בסיכויים שלה לקבל תוצאות טובות וניקוד גבוה. אני הרגשתי נורא ואיום שאני לא יכולה לקחת חלק במאמץ הקבוצתי, אבל הבנות היו נפלאות. כל אחת ואחת מהן. הציעו זרוע וכתף לתמיכה, סחבו בשבילי כסאות ממקום למקום, הביאו לי מים ומה לא.
תודה לכולכן, קבוצה 18!
ורק שתדעו לכם, בסוף היום הוכרזו שלוש הקבוצות שהגיעו למקומות הראשונים - ונחשו מה? קבוצה 18 מקום ראשון!!!

אז מה היה בהפעלות?
היער כולו חולק לתחנות ממוספרות,

כשבכל תחנה חיכתה לנו משימה אחרת.

הכל היה מתוזמן על השעון, ושתיים-שלוש ממיינות (מלכות מדבר ותיקות ) עמדו וצפו בנו, כשמפעם לפעם הן מסמנות בטפסים שלהם כל מיני ציונים והערות.
אני לא רוצה לקלקל את החוויה למי שאי פעם תצטרך לעבור אותה בעצמה, לכן לא ארבה בפרטים.
הנה רק כמה "טעימות" קטנות ממה שהלך שם:

כאן הבנות הולכות על גשר חבלים תלויות בין שמיים לארץ - לאורך משהו כמו 30 מטר. 

כאן אנחנו ממלאות קומקום במים מתוך ג'ריקן כבד

וכאן מנסות למזוג מים מן הקומקום לתוך כעשרים כוסות הפזורות בשטח מגודר שאסור להכנס אליו. מי שחושב שקל לאזן את הקומקום ולהטות אותו בזוית המתאימה כדי שהמים ישפכו ישר לכוס - טועה.

זה ממש לא פשוט... הזרבובית לא מתמסרת בקלות.

כאן הצעירונת של הקבוצה התנדבה להרתם לחבלים וגלגליות, כאשר כל האחרות מריצות אותה  ימינה/שמאלה/למעלה/למטה בעזרת החבלים הלוך ושוב על פני השטח. המשימה - לאסוף חלקי פאזל מפוזרים (החלקים הכחולים על הקרקע)  ולהרכיב מהם תמונה מסודרת.

וכאן, היינו צריכות לבנות מגדל מקוביות קלקר, ושוב אותה צעירונת - יפעת - שהיתה הכי קלילה מבינינו, נרתמה לחבלים והיתה צריכה לטפס על המגדל שבנינו. בהתחלה כולנו מחזיקות ותומכות בקוביות, אבל המשימה היתה לעזוב, להרפות, ולתת ליפעת לעמוד לבד על המגדל (הלא יציב) עד שנגמור לספור עשר...
אם היא נופלת - והיא אכן נפלה לא פעם - היא קשורה בחבלים, לא לדאוג.

חילצנו גם ג'יפ תקוע בדחיפות ובמשיכות,  העברנו איצטרובלים מדלי אחד למשנהו  במרומי עץ, עשינו גם כל מיני פעולות חשיבה ודינמיקה קבוצתית, ביימנו מופע קצר של 30 שניות אותו היינו צריכות להציג בסיומו של היום בפני כל 300 הנוכחים.  (לקחנו מקום ראשון כבר אמרתי?)

ובין לבין שתינו המון (מיכלי מים קרים ולימונענע היו פזורים בכל השטח, כל הכבוד על האירגון) וגם אכלנו ארוחת צהריים נהדרת.
לא יודעת מי הכין אותה, אבל כל הכבוד לצוות המארגן. באמת אין מילים.
על שולחנות ארוכים אינסופיים העמידו סירי פוייקה גדולים עם בטטות צלויות, תפוחי אדמה בעשבי תיבול, אורז עם ירקות, טחינה, המון לחם פרוס, סלט חסה מצוין  ומגשים ענקיים של ירקות טריים חתוכים לפלחים.  הכל היה טרי, צבעוני וטעים!

אם חשבנו שבסוף היום יגידו לנו מי התקבלה ומי לא - טעינו...
שלחו אותנו הביתה להמתין בכסיסת אצבעות בערך 10 ימים עד שקיבלנו את ההחלטה לגבינו.

אני יצאתי משם בתחושה שגם אם לא אתקבל - דייני.

החוויה הנהדרת הזאת של יום המיונים היא משהו שאנצור אותו להרבה שנים. האווירה, החברותא, הבנות הזרות לחלוטין אחת לשניה, שתוך שעות הופכת להיות קבוצה מלוכדת - כמעט משפחתית! הצחוקים, התחרות המסויימת בין הקבוצות, הרגשת השחרור והכיף של להיות יום שלם בטבע - כל אלה שווים בפני עצמם גם אם לא זוכים להתקבל למסע.

אשרי וטוב לי, זכיתי.
אני יוצאת למסע הראשון ב - 15.5.08.
בשבוע הבא מתחיל סבב של מפגשים, קודם עם חברות הצוות שלי (צוות 7) ואחר כך מפגש של כל המקצה הראשון.  יאללה, שיבוא כבר שבוע הבא!!!