שנים של ניסיון לימדו אותי שמישמשים מיובשים טובים, כאלו עם טעם של יובש-שמש ומתיקות שנובעת מתוכם ולא מסירופ שבו שרו בתהליך התעשייתי המואץ, שמזכירים לי את המישמשים שסבא שלי נהג לייבש במרפסת, נדירים. אחד לשישה עשר בשקית של 200 גרם. בממוצע, כמובן. כשעומדים בתור בסופר, ביום שישי, יש זמן גם לטעום וגם לעשות סטטיסטיקות. הפעם אני מתרכז במישמשים בלבד. למדתי את הלקח ואני לא מסתכל על מי שמסביבי. "הי בחור!" קריאה שרודפת אחרי שריקה בשתי אצבעות, אני מניח כך כי היא באה מאחוריי, אני ממשיך ללכת כאילו כלום. טפיחת יד על הכתף ומג"בניק שמתנשף לתוך פניי עוצרים את הליכתי. "סליחה, ביקשו ממני להגיד לך לחכות" הוא מחייך אלי במבוכה. המאבטח עושה דרכו אליי בהליכה מהירה ונחושה. הוא מושיט יד ללחיצה ואומר "שלום לך, אני ק., יש לך תעודה מזהה?" אני עונה שיש לי כרטיס אשראי בכיס אם זה עוזר ושואל מה העניין. הוא אומר "אתה זוכר שלפני שבוע וחצי הצעת לבחורה לעזור לה לסחוב את הקניות מהסופר? – אני מחייך  – זכור לך אירוע כזה?" הוא ממהר וחוזר על שאלתו במסורבלות שמעידה על התפקיד החדש שמנסה למלא. "זוכר, בטח זוכר" אני עונה ומנסה להיות סבלני. "יופי!" אומר ק. בשמחה ארכימדית כמעט "מה שאנחנו רוצים לדעת זה איך ידעת שהיא מגיעה לבית ראש הממשלה?". אני גר על ציר תנועה שכולל את ביתו הפרטי (לשעבר) של אולמרט ומסתיים במעונו הרשמי של ראש הממשלה. לעבור מחסומים זה משהו יומיומי  עבורי. בתחילת האינתיפאדה עצרתי במחסום ליד בית לחם מכונית. אחד הנוסעים קפץ מתוכה לעברי. מזל שזיהיתי את שמחתו לפני שהספקנו לירות בו. הוא קרא "ררררוני. מה שלומך?!" חיבקתי את היאב מול עיניהם המשתאות של יושבי הרכב וחבריי למשמרת גם יחד. הוא עבד עם דוד שלי יוסי שהיה חשמלאי בנין. בחופשות הקיץ עבדתי איתו לא מעט. פעם היה ניתן לזהות פסימיסט כשלבש חגורה  וגם שלייקס כדי שמכנסיו לא יפלו. המחסומים הולכים ומתעבים. בנוסף לחגורה ולשלייקס הדביקו את המכנסיים לעור בדבק מגע ואחר-כך הידקו את הבד לעור בסיכות. התוצאה היא מפגע אסתטי חמור וגם תחושה שתמיד, וכידוע במחוזותינו, מתכוננים לתרחיש שכבר קרה. אני זוכר בגעגוע את הימים בהם עמדתי ברמזור כהולך רגל ורבין קרא עיתון במושב האחורי של מכוניתו.  אז כשאני הולך שם בין המחסומים אני תמיד מרוגז משהו. יכול להיות שהרוגזנות שלי מחדדת את החושים של המאבטחים. מילא. אם אני תורם לשיפור העירנות ולרמת כוננות נאותה אני שמח. בכל אופן, בחזרה לבחורה. לפני שבוע וחצי עמדה לפניי בקופה בחורה עם המון מוצרים ועם פחות כסף מערכם. בשל כך היא ניהלה מו"מ טלפוני עם כמה אנשים כדי לשאול אותם על מה לוותר. היה ברור שהיא עושה קניות לחברים לעבודה. המעסיק העיקרי באיזור הוא אולמרט. לא צריך להיות שרלוק הולמס בשביל להסיק את זה. טוב נו, גם כרטיס העובד שלה, שנשמט מכיסה כשפישפשה בו בחיפוש נואש אחר מטבעות, עזר לי. אני המשכתי בסטטיסטיקות שלי. כשיצאנו החוצה היא הזדחלה לפניי עם השקיות הכבדות ונראתה אומללה ועצבנית ועייפה כאחד. הצעתי לה עזרה וציינתי שאוכל לעשות זאת עד הפניה לבית רוה"מ. היא סירבה בחיוך ואני המשכתי בדרכי. הסברתי את זה לק. ואמרתי שחבל שהיו מתוחים שבוע וחצי שלמים ושאני מקווה שזה לא מה שגרם לרוה"מ להתרחק לצפון השבוע. בכל זאת פסח. חג שאוהבים להיות בו בבית.